חידושי הרי"ם אבן העזר חלק ג צו

קיבל בה אביה קדושין שהם דאורייתא או חרשת שנתקדשה כשהי' פקחת ונתחרשה אבל אם נשתטית וא"י לשמור עצמה אינו מוציאה עד שתבריא שלא ינהגו בה מנהג הפקר לפיכך מניחה ונושא אחרת ומו"מ משלה ואין מחייבין אותו בשאר כסות ועונה ואינו חייב לרפאותה (וי"א דחייב במזונותי' ורפואתה כו' וכן עיקר) ולא לפדותה ואם גרשה מגורשת והוא שתהא יודעת לשמור גיטה (וי"א דאפילו בדיעבד אינה מגורשת. אבל בעתים חלומה ועתים שוטה וגרשה בעת חלימותה שהי' נראה שתשאר כך לא מהדרינן עובדא) ומוציאה מביתו ואינו חייב לחזור ולטפל בה

(ט) יכול כו' בלא דעתה כו'. מבואר במשנה פ' חרש וגטין דהאשה כו' שלא ברצונה. ובכמה דוכתי גרושין דבע"כ. אולם אינו מבואר מנ"ל והב"ח כ' מאם לא תמצא חן כו' דיליף הרמב"ם דמדעתו ממילא איהי דלא גלי מהני בע"כ. והדו"פ כתב ושלחה משמע בע"כ. והרשב"א ז"ל גטין ע"ה תמה למה לא דקו מקרא דנתינה בע"כ שמי' נתינה מגט דכתיב בי' ונתן וקי"ל דמהני בע"כ ותי' ומסתברא דל"א נתינה בע"כ לא שמי' נתינה אלא בנתינה שמפסיד בכך המקבל מה שהוא שלו כי הא דאמר לאשה הרי זה גיטך ע"מ שתתני לי כו' דאשה קנוי' היא לו וקנינו קרי' רחמנא דכתיב כי יקח כו' וקנין כספו כו' והלכך כשאתה בא לסלקו אל תסלקנו בע"כ משלו כו' ודכ' בתי ערי חומה דמכר קרי' כו' ומה שזיכה לו לגאול כו' כמי שהתנה אם כו' אחזיר לך ובכי הא נתינה בע"כ לאו שמיה נתינה אבל בגט שאין בעלה קנוי לה כו' אלא שיש לאשה שיעבוד על בעלה בעודה תחתיו כשהוא בא לסלק שיעבודו אם תאמר שא"י לסלקו אלא מדעת האשה אתה מחייב את שלו בע"כ ואל תחייבהו כו' וכיון שכן בפריעת בע"ח נמי נתינה בע"כ של מלוה הוי נתינה כו' ע"ש. והפר"ח כתב דלא קשה קושית רשב"א דושלחה בע"כ משמע ע"ש. ותמוה דקושית הרשב"א רק דנידוק מזה דבע"כ הוי נתינה ע"ש. שוב ראיתי שגם בס' ב"מ דחה דבריו כנ"ל

אמנם לע"ד אין ראיה כלל מושלחה ניהו דבע"כ משמע היינו כשאופני הגירושין נעשו כתיקונו וכשקיבלה הגט מדעת ואומרת שאין רצונה להתגרש בו אף שמקבלתו. דבכה"ג בקדושין פשוט דאינה מקודשת כשמקבלת הכסף קדושין ואומרת שאין רצונה להתקדש בקבלה זו. ובגט לא בעי דעתה ומתגרשת בע"כ. וזה מוכח מקרא דושלחה כיון שיש כאן נתינה. אבל בנותן בע"כ שאינה רוצה לקבל אי נתינה בע"כ [ל"ש] נתינה. א"כ אין כאן ונתן דאמרה תורה. מנ"ל שתהי' מגורשת כמו אם לא נתן לה כלל דלא שייך שתהי' מגורשת וע"ז אין שום הוכחה לא מושלחה כמ"ש דו"פ ופר"ח. ולא מקרא דחן כנ"ל. דניהו דלגרש יכול בע"כ היינו כשיש, כאן נתינה ואי בע"כ לאו שמיה נתינה מנ"ל שיועיל. והא בבתי ערי חומה גופי' וגאל כו' בע"כ דלוקח. ואעפ"כ מספקא לי' אי נתינה בע"כ מהני אף בפניו וע"כ כנ"ל. וגם לומר רק מסברא שכ' הרשב"א כמו כפריעת בע"ח. ודאי [לא דמי] דבפריעת בע"ח לא הי' חיוב מעולם על הלוה רק לשלם לא שיקבלם המלוה וכשנותן א"א לחייבו יותר. ומה"ט אף אם לא קיבלם פטור. משא"כ בגט אף שהוא קנינו מה בכך הא התורה הטילה תנאי שא"א לפטור קנין זה וגם האיסור שבו רק ע"י נתינה דגט. ומה חילוק בין שהוא מתנה הרי זה גיטך ע"מ שתתני כו' או שהתורה התנה דוקא שיתן ואי בע"כ לאו נתינה לא נעשה אופן זה שאמרה תורה. ודברי הר"י בירב שכתב הב"י סי' [קמ"ג] אף שנראה שהב"י מסכים דבנותן ליד המקבל אף בע"כ לכ"ע הוי נתינה. תמוהים ומבואר בכל הפוסקים ובגמרא ותוס' ורשב"א להיפוך ואין כאן מקומו. וע"כ דהרשב"א כתב סברא זו רק דעכשיו דידעינן דבגט מהני נתינה בע"כ א"א ללמוד מזה בה"ז גיטך ע"מ שתתני כו' די"ל כסברתו אבל לא שנדע מסברא דמהני בגט. וא"כ עדיין קשה מנ"ל להש"ס דמהני נתינה בע"כ בגט גוף הנתינה ובאמת מבואר בגמ' בכמה דוכתי דגם זה מהני בגט. פ' הזורק ופ"ב בחצר דומיא דידה בע"כ כו' ושאר דוכתי

וצ"ל דכיון דמוכח מקרא דחן או ושלחה דהגירושין מהני בע"כ שוב אמרינן מסברא דגם הנתינה מהני דאם לא יועיל א"כ עדיין יצטרך דעתה לקבל הגט וכיון שתלי' הא בהא אין סברא דקרא מיירי רק כשמתרצית בקבלה ולא בגירושין. כיון דמשמעות הקרא דבדעתו תלי' ולא בדידה ממילא משתמע דגם הנתינה מהני בע"כ. רק ללמוד מכאן שייך שפיר סברת הרשב"א כנ"ל. ואף דמקרא דושלחה לע"ד אין ללמוד דהא ריש יבמות ח' ע"ב כתבו תוס' בהא דויבמה בע"כ דמ"ה דריש לה יבם ויבמה ע"ש. ומהא דושלחה דריש ריש פ"ב דקדושין כל הג' דרשות למילי אחריני שלח ושלחה ע"ש. ולשיטת תוס' י"ל דמהך דרשא דושלחה למעט משלחת וחוזרת מוכח ממילא דמהני בע"כ דאל"ה לא צריך למעט קטנה וחרשת. אך לרש"י לא מוכח דצריך ע"י אביה ע"ש

אך י"ל דאף דויבמה לא משמע בע"כ מ"מ ושלחה משמע גם בלא יתירא בע"כ שמשלחה ומגרשה משמע ע"כ. דהא בכתובות ל"ט ע"ב באונס דכתיב לא יוכל לשלחה והפי' בע"כ דמדעתה מותר דכתיב לו תהיה מדעתה ע"ש. וגם מזה הקרא דאונס מוכח דבשאר אשה יכול לשלחה בע"כ כנ"ל. גם מקרא דאם לא תמצא חן מוכח דבדידיה תליא. ממילא אמרינן גם לענין הנתינה כנ"ל. וכן עיקר דמאונס אין ראיה על הנתינה בע"כ דמהני כיון דקרא אתי לאיסור היינו אף שמקבלת מדעתה רק אינה רוצה להתגרש ולא שייך כנ"ל. רק מאם לא תמצא חן כנ"ל. אולם מ"ש הב"ח דאיהי דלא גלי ממילא מהני בע"כ א"כ אין שום ראיה מקרא. ובל"ז ג"כ תמוה דברי הרמב"ם למה ליה קרא דלא מהני בע"כ דידיה הא עכ"פ כשאר קנינים דדעת מקנה בעינן. ורש"י ז"ל קדושין מ"ד דמדעתה דבעינן דעת מקנה כו' ומ"ש רש"י יבמות י"ט על קדושין מדעתה והלכה והיתה לאיש כו' מדעתה משמע ע"ש. נראה דלא צריך קרא רק משום דס"ד להקיש הוי' ליציאה שיועיל בע"כ. לכך יליף רש"י מוהיתה כו'. אבל אי ליכא גם בגירושין שיועיל בע"כ ממילא מסברא כשאר קנינים דצריך דעת מקנה וקונה. דהא תנן וקונה את עצמה בגט

ונראה דעיקר דמייתי הרמב"ם הך קרא דאל"ת חן הוא משום מה דמסיק אבל האשה כו' אף שלא לרצונה. כיון דתליא קרא באל"ת חן בעיניו משמע דרק ברצונו תלוי ולא בדידה כנ"ל. אך יש לומר דכוונת הרמב"ם על תלוה וגרש דבקדושין פסק דמהני תלוה כו' וכן במכר ולא הזכיר רוצה אני ובגט כתב סתם במעושה שלא כדין דאינו גט ע"ש שתמהו למה. ולמ"ש י"ל דיליף לה מקרא דאל"ת חן בעיניו דכשלא אמר רוצה אני לא מהני כלל ע"ש. אך נראה עיקר כנ"ל דעכ"פ צריך שיהי' איזה לימוד דמהני ע"כ דידה. דאל"ה עכשיו דכתיב והיתה כמ"ש רש"י דקדושין מדעתה נקיש יציאה להוי' דליבעי דעתה בגט. וע"כ דמקרא נפקא לה אך