חידושי הרי"ם אבן העזר חלק ג צה

מישתעי. ואינו כן רק כמ"ש לפנינו ברשב"א דבהאי לא משתעי קרא דהא קאי אדלעיל כי מצא בה ערות דבר כו'. ושפיר גם הרשב"א מודה דאיכא גווני דמותר לכתחלה גם לב"ש כגון מדעתה וקרא ושלחה ונתן דמיירי בע"כ בזה בעי ע"ד. ומה"ט לא מקשה הירושלמי מקרא דגרושה לכהן כמו שהקשה מהרמשי"ף והפ"י. וכן קשה מהא דבת כהן כו' גרושה דהדרה לתרומה דבי נשא והא לא משכחת גרושה בלי זנות דנפסלה מתרומה דב"נ. וע"כ כמ"ש דגם לב"ש משכחת דמותר ולא פריך רק אקרא דלא יוכל דקאי אדלעיל בגרש משום ערות דבר כנ"ל. וכן הקשה בני ר' אברהם מרדכי שיחיה לב"ש למה תיקנו רבנן כתיבה הא לא שייך קלה בעיניו להוציאה וכדאמר באונס דל"ל כתובה מה"ט. והגם שי"ל משום דיעבד אין סברא כיון דאסור מה"ת ובערות דבר אין לה כתובה. ועוד דא"כ הוי ליה לגמרא לפשוט מזה דעבד וגרש מהני. וגם משום חינא לחוד א"ל דהא סוף פרק האשה שנתארמלה בכתובות דבראשונה הי' מיחד כו' וכשהי' כועס הי' אומר טלי כתובתך וצאי עד שתיקן שמעון בן שטח שיהי' כל נכסיו אחראין כו'. ואטו פליג ב"ש על שמעון בן שטח. ולהנ"ל דמדעתה מותר יש לומר דסבר ב"ש כרב"י כתובות ל"ט ע"ב דגם אונס אית לה כתובה דמצער לה עד דאמרה היא לא בעינא לך ע"ש ולהפוסקים דבזיוג ראשון פליגי י"ל דסברי ב"ש כתובת בתולה דאורייתא. והוצרכו לתקן בז"ש כנ"ל. דז"ר היינו בתולה כמ"ש פר"ח ע"ש

ומלשון הר"ן בת' הי' נראה דקאי רק אמגרש ע"י דבר ורק משום דזיוג ראשון אסור בזה מותר מדעתה דקרא אל תבגוד בגדת בה כו' הוא בע"כ אבל בלי דבר דלב"ה אסור אפשר דגם מדעתה אסור דמתניתין סתמא תנן אל יגרש כו' וכן משמע קצת לשון רמ"א שכתב אבל בלא"ה מזבח כו' וע"ז כתב מדעתה מותר דבש"ע הפי' ערות דבר פריצות ועלה קאי אבל בלא"ה היינו עכ"פ ע"י דבר. מ"מ אינו נראה כן דלא עדיף מאונס דלא יוכל לשלחה ומ"מ מדעתה מותר. וניהו דעשה דולו תהי' מדעתה כדאמר בכתובות מ"מ מנ"ל דאחר שנשאה שהלאו דלא יוכל לשלחה ג"כ דוקא בע"כ. וע"כ דלשון לשלחה בע"כ משמע א"כ גם דיוקא דאיסורא לב"ש מכי מצא ערות דבר ושלחה ג"כ רק אבע"כ כנ"ל. וכן לב"ה בלא דבר כנ"ל. ומהירושלמי דגט ישן שהביאו תוס' אין להוכיח דאסור גם מדעתה די"ל כיון דרוב פעמים מגרשה ע"י ערות דבר לב"ש לא תיקנו לפסול גט ישן. אך ומגרש ולנה עמו בפונדק קצת קשה למה סתמו ב"ש לטעם הירושלמי ע"ש

אולם הא חזינן דלטובתה מותר בגט ש"מ שמגרש בלא דבר. וכן כל היוצא למלחמת ב"ד גט כריתות כותב לאשתו. וודאי ב"ש ג"כ אינו חולק ע"ז. וכן זה בני נאמן הואיל ובידו לגרשה. ואין אסור בל"ד כיון שהיא לטובתה ממילא. וכן ב"ב קע"ד ע"ב משה בר עצרי ערב דכתובה דברי' הוי מדעתה מותר דאמר אביי ליכא דליסבי' לי' עצה שיגרש אשתו ויגבה כתובתה ויחזירה ומשמע דאין איסור. ואפשר דניהו דמה דעביד עביד מכל מקום ע"ד להחזירה אין איסור ודוחק דלא חילקה התורה. וכיון שאינו מתקן בחזרה איסורא עביד אולם הב"י ורמ"א שהוצרכו ללמוד מס' אגודה דמותר מדעתה ע"כ ס"ל דיש חילוק בין לטובתה ובין מדעתה די"ל דמצער לה עד שמתרצית כדאמר בכתובות ל"ט ע"ב כנ"ל. א"כ אין ראיה מהגמ'

(ח) ואין ראוי למהר כו' אבל שני' אם שנאה ישלחנה בחלקת מחוקק הקשה הלשון אין ראוי כו' ומקודם משמע איסור ע"ש. והנה הי' נראה דהא הרמב"ם ז"ל פסק במאיס עלי דכופין אותו לגרש שאינה כשבוי' שתבעל לשנוא לה. וא"כ הא ודאי דלא עדיף כח אשה לב"ש מכח האיש כמ"ש הרא"ש גם אחר חדר"ג. ואיך לא יוכל לגרשה בשנואה לו אף בלי דבר לב"ה. וע"כ הטעם דהא בידו לישא אחרת וכ"כ הרמב"ם בפי' המשנה להדיא דמה"ט אין הלכה כר"ע דהא יכול ליקח אחרת ע"ש. אמנם איך יעבור אלאו דעונתה לא יגרע. ולשמש כששנואה א"א כמבואר ברמב"ם וש"ע סי' ע"ז במורד דמה"ט אין כופין לשמש ע"ש וב"ש ס"ק ד' דאיסור הוא. אולם הרמ"א כ' סי' ע"ז ס"א כשירצה לגרשה וליתן כתובה והיא אינה רוצה לקבל דנ"ל דגם בלאו דלא יגרע אינו עובר ע"ש. אך ע"כ לא קאמר רמ"א כך כשהמניעה מצדה דמחויבת לקבל הגט ואינה רוצה וע"ש בב"ש. אבל אי נימא דמחמת שנאה אינו רשאי לגרשה בלא דבר לב"ה מה"ת י"ל דלא פקע כלל בשביל שנאה שלו לאו דלא יגרע. וא"כ מטעם זה גופא י"ל דמותר לגרשה כיון שאסור לשמש עמה וגם עובר בלא יגרע והיא לא עדיפא ממנו וכיון שא"א לשהות עמה שוב מותר לגרשה. ושוב כשאינה רוצה לקבל י"ל באמת שאינו עובר בלא יגרע כיון דרשאי כנ"ל. אבל א"א לומר דאסור לגרש דא"כ מה יעשה וע"כ לא פליגי ב"ש וב"ה ור"ע רק באפשר לשהות עמה. ויכול לישא האחרת כמ"ש הרמב"ם. ולא תמצא חן לאו היינו שנואה ומותר לשמש כנ"ל. משא"כ שנואה או דאף אם לא תמצא חן היינו שנואה מ"מ מיירי במוחלת העונה ורצונה להתגלגל עמו אז אסור לגרשה. משא"כ באינה מוחלת. וי"ל דכוונת הרמב"ם ג"כ כן לא יגרש כו' דאסור זיוג ראשון והיינו כשאפשר לשהותה. וכ' ואין ראוי למהר היינו כשאינו עובר זמן העונה או מוחלת. והי' אפשר לקיים גרסת הטור ברמב"ם אבל שנאה גם זיוג ראשון מותר היינו בא"א לו לסלק השנאה אז ע"כ יגרשה כיון שאינה מוחלת כנ"ל. ולגרסת ב"י בשני' אם שנאה כו' ודומיא דזה בזיוג ראשון כתב אין למהר דשמא תסתלק השנאה אבל כשמשהה ועדיין שנואה והיא אינה מוחלת י"ל דרשאי כנ"ל. אך הפ' לא פירשו כן ובת' ר"א מזרחי ס' א' הוכיח מהטור דאף במאיס עלי' אסור בזיוג ראשון דשנואה היינו מאיס עלי' ומ"מ אסור. והרא"מ סבר באמת דאינו עובר אלא יגרע כיון דאנוס אף שאינו בסיבתה דמייתי מחלה ע"ש והרמ"א סבר ג"כ כנ"ל. ועכ"פ שוב נראה בשנואה דמאיס שוב ממ"נ אינו עובר בלא יגרע כשרוצה לגרש אף שאינה מוחלת דהא מוכח או דאינו עובר באונס בשנואה אף שאינו בסיבתה. ואם הדין דעובר שוב רשאי לגרשה וכשאינה רוצית שוב מצדה העיכוב ואינו עובר. ושפיר פסק רמ"א סי' ע"ז דאינו עובר כנ"ל וי"ל

סעיף ו יכול לגרשה בלא דעתה. (ואפי' אין לו לשלם הכתובה ונדונייתא א"י לעכב בשביל זה הגרושין אלא תתגרש ותתבע אותו מה שחייב לה. וכ"ז מדינא אבל ר"ג החרים שלא לגרש אשה שלא מדעתה אם לא שעברה על דת וכמ"ש לעיל סי' קט"ז ואפי' אם רוצה ליתן לה הכתובה אין לגרשה בזה"ז שלא מדעתה. עבר וגרשה בע"כ בזה"ז ונשאת שוב אין האיש נקרא עבריין. גרשה מדעתה ונמצא פסול בגט יכול אח"כ לגרשה בע"כ [נולדו] בה [מומין] ע"ל ס"ס קי"ז אינו יכול לגרשה בע"כ. י"א דבמקום מצוה יכול לגרש אשתו בע"כ או מתירים לו לישא ב' נשים (וכמ"ש לעיל סי' א') לפיכך קטנה מתגרשת אע"פ שאין בה דעת גמורה אפי' אם