חידושי הרי"ם אבן העזר חלק ג צד

דכבר בטל זיוג הראשון ושפיר לא הוצרכו הרמב"ם לכתוב כיון שכתב רק לא יגרש אשתו ראשונה כנ"ל

עוד י"ל דהא דבעי הוא רק לרבא לטעמי' דמה דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני. וניהו דמ"מ הגט כורת כמ"ש תוס' תמורה ד' מהיקש גט למיתה. מ"מ לענין זה נימא דלא מהני שיצטרך להחזירה כמ"ש רש"י ז"ל אי כופין להחזירה כנ"ל כדפריך הש"ס תמורה שם והיינו דבעי דאף דהא מוכח מכמה דוכתי דכשלא יתוקן האסור אי לא מהני לא אמרינן דלא מהני כמ"ש מהרי"ט בשוחט בשבת. וכאן דאיתקש ועכ"פ מגורשת א"כ לא יתוקן. אך זה הספק של ר"פ דבעי דניהו דלא יתוקן הכל מ"מ יתוקן שיחזירה וכיון דהתורה הקפידה שלא לגרשה בלא דבר בכלל הקפידא הוא שלא תהי' מגורשת ממנו וכשמחזירה עכ"פ יתוקן זה שהיא אשתו מחזרה ואילך. ושייך אי עביד לא מהני או דנימא שזה כשאר נשואין חדשים ואינו מתוקן כלל דהא הגט הי' על לעולם והיינו דבעי ר"פ. ופשיט ליה מדכתיב באונס כל ימיו כו' מכלל דמסברא אינו מתוקן כלל בחזרה כיון דכבר מגורשת דאל"ה למה איצטרך כל ימיו בעמוד והחזיר הא בל"ז כיון דכתיב לא יוכל כו' נאמר דאי עביד לא מהני וחייב להחזירה וכדאמר בתמורה וע"כ מוכח דמסברא בכל דוכתי מה דעביד עביד וכיון שמגורשת אינו מתוקן כלל במה שמחזירה וכקדושין חדשים דשאר אשה. ולכך לא הי' שייך גם שם באונס אי עביד לא מהני שיתחייב להחזירה דכיון דלא יתוקן כנ"ל. וגלי קרא כל ימיו בעמוד והחזיר כנ"ל. וממילא הכי מה דעביד עביד כנ"ל. וא"כ ממילא הרמב"ם ז"ל לא מבעיא למ"ש הרבה פוסקים דפוסק כאביי דאי עביד מהני ממילא אין ספק כאן ולא הוצרך להשמיענו דדיעבד א"צ להחזירה כנ"ל. רק אף להפוסקים דרמב"ם פסק כרבא דאי עביד לא מהני מ"מ כיון דלדידן האיסור רק בזיוג ראשון א"כ איסור זה שוב לא יתוקן כלל במה שנאמר דלא מהני כיון דמגורשת. ובמה שיחזירה לא יהי' זיוג ראשון א"כ לא יתוקן כלל מן האיסור ולא שייך כלל אי עביד לא מהני כנ"ל

ומיושב מה שתמה הפ"י גטין שם מה דייק רבא הא צריך כל ימיו שיהי' ניתוק לעשה כדאמר בתמורה ע"ש ותירוצו אינו מובן כלל שכתב דהוכחה מדב"ש דלמה לי' לא יוכל לשלחה הא בלא ערוה בל"ז אסור כו' וכקושית הב"ש ס"ק (ב'] וכ' דליכא למימר דאתי ללאו דכיון דלא לקי לא מוקמינן ללאו יתירא ותמוה למה לא לקי הא בכהן לוקה ואינו מחזיר וכן בישראל כשלא קיים בנתקדשה לאחר או מתה כמבואר בגמרא ורמב"ם להדיא וגם על הב"ש תמוה הא פשוט דאף דיש איסור לב"ש בלא ערות דבר מ"מ איצטרך לא א ללאו שילקה כנ"ל. כיון דהגט מהני רק שצריך החזירה כדברי תוס' תמורה הנ"ל דאיתקוש למיתה וע"כ סברת תוס' מוכרחת ע"ש וכן פירש"י ז"ל האיבעיא א מצא ערות דבר כו' רק אי צריך להחזירה. ואין הקשות על סברת, תוס' דא"כ כל פסולי גטין נימא דמהני דאיתקוש וע"כ דלא איתקוש רק גט כשר א"כ גם כאן] י"ל דלא מהני. ז"א דלא קשה דודאי לא הוקש רק גט כשר כנ"ל. רק בהנ"ל שהגט כשר רק שנבטלו מצד האיסור ע"ז שייך ההיקש כמ"ש תוס' דבצורם אוזן בכור וכה"ג לא שייך אי עביד לא מהני דיהיה כנעשה ממילא מ"מ מהני שכבר נעשה וא"א לבטלו אף שעשייתו הי' באיסור כן לענין זה איתקוש למיתה דממילא כן בגט כיון שנעשה כהלכתו כורת ולא שייך שיבטל מחמת שהיה באיסור כנ"ל. ורק לענין שיהי' חייב להחזירה כנ"ל. א"כ תמיהת הפ"י במקומה דצריך להיות ניתוק ומה הוכחה דאי עביד בלא ערות דבר דא"צ להחזירה כנ"ל

ולמ"ש מיושב דהא דפריך בתמורה ארבא מהא דאונס מחזיר ואינו לוקה ע"ש. היינו דמה דלא חשיב לס"ד שם עשה דולו תהי' לאשה לניתוק לאו דלא יוכל אף בלא כל ימיו. היינו למסקנא דהכי דמאי דעביד עביד ואינו מתוקן במה שמחזירה. ולכך אף שחייב להחזירה משום עשה דלו תהי' לאשה מ"מ הוי רק לאו שקדמה עשה ואינו מנתק הלאו דאינו מתקן האיסור דהשילוח היה על לעולם כנ"ל. ומה"ט הוא דפריך שם ארבא דאף שמחזירה לילקי דעבר דהשילוח הי' על כל ימיו. ואינו מתקן בחזרה כנ"ל ומוכח כאביי דאי לא מהני לא לקי ולכך התם דהקפידה תורה לא כו' לשלחה כל ימיו דהקפידא שלא תהי' משולח כל ימיו ולא מהני דהא חייב להחזירה משא"כ לרבא ומשני דכל ימיו מיותר. וע"כ דכל ימיו בעמוד והחזיר דשפיר מתקן בזה וחשיב ניתוק כמ"ש תוס' דאין הקפידא על שעת הגירושין לחוד רק במה שע"י הגט הוא כל ימיו וממילא בחזרה מתקן כנ"ל ע"ש בתוס'. וכן ללשון הב'. אבל אי הוי אמרינן דבכל מקום בלא ערות דבר ג"כ חייב להחזירה וע"כ שתמיד הוי זה תיקון במה שמחזיר. ודאי דהוי חשיב ניתוק לעשה אף אי לא הוי כתב כל ימיו. דמ"מ כיון שמחזיר ומקיים לו תהי' לאשה גם אחר שילוח מתקן. וכמו נותר ותשביתו וכה"ג דהוי ניתוק גמור. ופשיט רבא שפיר דבכל מקום מה דעביד עביד ואינו מתקן כלל במה שמחזירה. ולכך לא הוי חשיב ניתוק וצריך כל ימיו שיהי' ניתוק כנ"ל ופשוט

(ז) אבל אם מגרשה מדעתה מותר. לכאורה הא מהירושלמי מוכח דלב"ש לא משכחת שום אופן להיתר בלי ערות דבר דאל"כ מה מקשה מהא דלא יוכל כו' וצריך לאוקמי בשני לאוין הא איצטרך על מדעתה וע"כ דגם מדעתה אסור ומינה לב"ה בלי דבר. אך פשוט דאין ראי' מירושלמי כיון דלב"ש קרא מיירי כי צא ערות דבר בעדים ועלה קאי לא יוכל לשוב לקחתה א"כ קאי על אופן זה שגרשה ע"י ערוה. דבשלמא לב"ה קרא כ' גם דבר ומוקי לא יוכל על גרש משום דבר משא"כ לב"ש. אף שיש אופנים להיתר מ"מ קרא הא מיירי בע"י ערוה וכן תי' הפ"י. אמנם הפ"י הביא דברי רשב"א שהקשה על הירושלמי למה לא מוקי בעבר וגרש בלא ערות דבר דמהני דיעבד ותירץ דאי לא כתב קרא ע"ש. א"כ ע"כ הרשב"א לא סבר כתי' הנ"ל א"כ מוכח דעת רשב"א דאין אופן כלל לב"ש שיהי' מותר לכתחלה בלי ערות דבר ואף מדעתה דאל"כ עדיין קשה על הירושלמי. אולם הפ"י תמה על רשב"א דהא בש"ס יבמות ע"ט דאי לאיסורא כתב קרא וכן בספר קה"ע על הירושלמי הקשה כן על רשב"א והניח בצ"ע. ותמהני מאוד על הגדולים הנ"ל שמבואר להדיא ברשב"א שכתב על הירושלמי כו' ולמאי דאסיקנא בגמרא כו' דלא מצא כו' וגרשה מה דעביד עביד נראה דלא צריך לאוקמי בלאו ועשה אלא דאם עבר וגרש תהא אסורה לחזור לו ומיהו לא מיחוור דבהאי לא מישתעי קרא עכ"ל. והפי' פשוט כתירוץ הנ"ל דהא לב"ש מיירי קרא בהיכא שמגרש ע"י ערוה דמותר לא בגרש בלא מצא ערות דבר והיינו ממש כתי' פ"י הנ"ל

ונראה שהי' חסר נקודה א' במ"ש רשב"א דבהאי לא מישתעי קרא. וחשבו שכ' בדאי לא