חידושי הרי"ם אבן העזר חלק ג צג

מילתא דלא מיתבא דעתיה כו' ואע"ג דפליגי ב"ש וב"ה עלי' דר"ע היכא דלא אשכח בה מילתא וגירשה מידו דמה דעביד עביד ול"א לי' קום אהדרה דאמר לי' ר"פ לרבא כו' ואפילו לר"ע ה"מ בזיוג שני, דכי מצא אחרת כו' אית ליה רשות לגרשה. אבל בזיוג ראשון לא מבעיא לי' לגרשה כי לא חזא בה מילתא דכתיב כי שנא שלח כו' ואמרינן ולא פליגי הא בזיוג ראשון והא בזיוג שני כו' ור"י ור"י אליבא דר"ע קאמרי דאי כב"ש וב"ה אפילו בזיוג שני נמי עד שימצא בה דבר או ערוה כו' ע"ש. ומבואר מדבריו דסבר פלוגתא דב"ש ור"ע בין בזיוג ראשון ובין בזיוג שני. וגם מבואר מדבריו דמשום דבר מותר לגרש אף זיוג ראשון והא דשנוי המשלח בזיוג ראשון דוקא בלא דבר אלא משום מצא אחרת כו' דאליבא דר"ע הוא דפליגי כנ"ל. גם מבואר דלא כב"י רק הפי' שנאת כפי' רש"י ור"ן כר"ע דהיינו לא תמצא חן כו'. ומהתימה שלא הביאו דבריו. גם משמע דפוסק כר"ע משום דסתם גמרא מוקי פלוגתא דר"י ור' יוחנן תרווייהו אליבא דר"ע והא דבעי ר"פ לא מצא כו' אליבא דב"ש וב"ה בעי כמ"ש בה"ג כנ"ל. והוא ממש כמ"ש בדעת הרמב"ם ז"ל ומדוקדק לשונו דפסק ג"כ כר"ע ולא יגרש אשתו ראשונה היינו כר' יוחנן דשנוי בזיוג ראשון אא"כ מצא ערות דבר היינו כב"ה דגם משום דבר מותר ואפילו שנוי לא הוי דלא כמ"ש לעיל. ולכך לא נקיט לישנא דשנוי. רק כתב דאין למהר לשלחה משום דבר דהא מ"מ איתא לדר"א דכל המגרש אשתו ראשונה מזבח כו' מה שאין כן שניה אם שנאה ישלחנה כר"י וכר"ע דאף בלא דבר כדברי הגאון בה"ג כנ"ל

ומיושב תמיהת הפר"ח למה השמיט הרמב"ם דלא מצא ערוה או דבר וגרש דמה דעביד עביד. ועל הרמב"ם היא תימה רבתי שאין דרכו להשמיט המפורש בגמרא. ולמ"ש אתי שפיר דע"כ לא בעי אלא לב"ה דמן התורה אסור בלא דבר מקרא דכי מצא כו' אבל למאי דפסק כר"ע ובזיוג ראשון דאסור רק מקרא דשנוי המשלח. ודאי לא ס"ד שיהי' שייך בו עביד לא מהני. וכדפי' הגאון דבעיא דר"פ רק לב"ה כנ"ל. והפר"ח כתב גם כן מסברא דנפשיה דפסק הרמב"ם כר"ע ודי"ל דהלכה כר"ע מדאמורא סבר כן ע"ש. ואישתמיט ליה ג"כ דברי הגאון שכתב להדיא כן. וכן הב"ש שמסופק אי פלוגתא דב"ש וב"ה דוקא בזיוג ראשון או דוקא בזיוג שני ע"ש. ג"כ לא ראה בה"ג הנ"ל דפלוגתייהו בין זיוג ראשון ובין זיוג שני כסתמא דמתניתין כנ"ל

אך מ"מ נראה דאינו מוכרח. דהא הרמב"ם בפי' המשנה כתב דהלכה כב"ה. וכן הרי"ף ז"ל שהביא הא דר"פ וכתב ש"מ דבלא דבר לכתחלה לא ואחר כך הביא סתם דלא פליגי כאן בזיוג ראשון כו'. לכן י"ל דגם בה"ג לא פסיק כלל הלכה אי כב"ה אי כר"ע רק כתב ב' האופנים מה שהוא לכ"ע דאפי' לב"ה אי עביד עביד ול"א קום אהדרה וכן לר"ע מ"מ בזיוג ראשון אסור בלא דבר. דהא ממה שפסק ר"י כר"ע אין ראיה כלל. דמ"ש הפר"ח מאחר דאמורא פוסק כר"ע כן הלכה אין ראיה כלל דהא ר"פ ורבא דאמר לא מצא ערוה ולא דבר כו' מה דעביד עביד כו' דמזה דייק הרי"ף דסברי לכתחלה לא דהיינו כב"ה, ובתראי נינהו מר' יהודא ופשיטא דהלכה כוותייהו. רק דנימא הוכחה מסתם גמרא דאמר ולא פליגי כאן בזיוג ראשון כאן בזיוג שני ולמה לא מוקי ר' יוחנן כב"ה ולכך שנוי המשלח ויהי' מוכח דסתם גמרא פסק כר"ע ולכך מוקי תרווייהו כר"ע. ז"א דאם כן למה ליה לר' יוחנן למדרש מקרא דקבלה דשנוי. או סבר כב"ה דבלא דבר אסור מן התורה. ואי כתנאי אמאי לימא מר הלכה כר"ע ומר הלכה כב"ה. ולכך ע"כ מוקי הגמרא תרווייהו לר"ע והא בזיוג ראשון כו'. וא"כ אין הוכחה רק דר"י ור"י סברי כר"ע וממילא הלכה כרבא ור"פ נגדם כנ"ל. הגם שאין הכרח כ"כ די"ל דר"פ בעי לב"ה וממילא נ"מ לר"ע בזיוג ראשון דמודה דאסור בלא דבר כנ"ל. מ"מ אינו נראה כן כיון דמתניתין בין בזיוג ראשון ובין בזיוג שני ונקטי סתמא לב"ה משמע דהכי ס"ל

וא"כ י"ל להיפוך דלכך מייתי פלוגתא דר"י ור"י דשנוי המשלח בזיוג ראשון היינו אליבא דר"ע דמה"ת רשות בשנאה לחוד גלי קרא דמלאכי דמ"מ שנוי הוא ואין הוכחה לר"ע רק בלא דבר וי"ל בהקדיחה וע"י דבר גם שנוי לא הוי כנ"ל אבל לדידן דקי"ל כב"ה ובלא דבר גם בזיוג שני אסור. ורק משום דבר א"כ ע"כ קרא דמלאכי דגלי דזיוג ראשון שנוי מה שאינו כן בזיוג שני. ע"כ דאף במגרש ע"י דבר אתי לאורויי דמ"מ בזיוג ראשון שנוי כנ"ל. ונראה שזו דדייק רש"י ז"ל כדר"י דשנאת שלח פי' כר"ע ובר"י דאמר שנוי המשלח פי' אף לב"ה ניהו דלא כייפינן כו' ע"ש. והא אמר בגמרא דלא פליגי ולמ"ש כוונתו דממילא לב"ה מוכח מקרא דאף דבר לב"ה אסור ושנוי הוי כנ"ל. וגם כוונת הרי"ף ז"ל כן דמייתי מקודם הא דבעי ר"פ מרבא דמוכח דבלא דבר לכתחלה לא ולא חילקו כלום בין זיוג ראשון לשני וכב"ה כנ"ל ואח"כ מייתי פלוגתא דר"י ור"י דאמר ל"פ כו' וקרא דזיוג ראשון דכל המגרש כו' דניהו דגמרא מוקי לה לר"ע מ"מ מינה נשמע לדידן דקי"ל כר"פ ורבא דפסקו כב"ה דשוב גם ע"י דבר אסור זיוג ראשון ושנוי הוי כנ"ל

וכן י"ל דברי בה"ג ג"כ דמייתי רק דאפילו לר"ע מודה בזיוג ראשון דאסור בלא דבר מקרא דמלאכי כנ"ל וממילא לדידן אי קי"ל כב"ה מוכח ממילא דזיוג ראשון גם ע"י דבר אסור. מ"מ פשט לשונו אינו מורה כן רק כפי' א' הנ"ל. וכן לשון הרמב"ם ז"ל מורה כנ"ל

מה שתמה פר"ח קרא דאם לא תמצא חן לב"ש ולב"ה למאי אתא ע"ש. לק"מ דלדיוקא אתי דדוקא אם לא תמצא חן משום כי מצא ערוה או דבר רשאי לגרשה. אבל בלי ערוה או דבר אף שלא תמצא חן אסור לגרשה לאפוקי מדר"ע. ומ"מ בדברי הטור מפורש דפוסק כב"ה ובין זיוג ראשון ובין זיוג שני אסור בלא דבר וע"י דבר זיוג שני מותר וזיוג ראשון אסור דשנוי הוי ע"ש. ועכ"פ לדינא בזיוג ראשון לכ"ע לכתחלה לא אי הלכה כב"ה מה"ת אסור ואף לר"ע שנוי הוי בלי דבר וע"י דבר להטור והרי"ף נראה דשנוי מיהו הוי. וגם לרמב"ם ובה"ג אין למהר כנ"ל. ובזיוג שני לרמב"ם ובה"ג נראה דמותר אף בלא דבר בשנאה לחוד. ולהטור אסור בלא דבר וכן משמעות הרי"ף ז"ל

(ו) אלא א"כ מצא כו'. ודיעבד מהני וא"צ להחזירה כלל כמבואר בגמרא. וכבר תמה פר"ח על שהשמיטו הרמב"ם ומחבר דין המפורש ועיין מ"ש לעיל. ובפשיטות י"ל דע"כ לא מבעיא להש"ס רק אי כב"ה ובין זיוג ראשון ובין זיוג שני אסור לגרש בלי דבר שייך למבעי' כנ"ל. אבל לדידן דרק זיוג ראשון אסור א"כ אם עבר וגרש איך שייך להסתפק דנימא שיצטרך להחזירה הא כיון דעכ"פ הגט כורת ומהני. רק דנימא שיחזור וישאנה א"כ שוב יהי' זיוג שני ויהי' מותר לגרשה בלא דבר א"כ למה נחייבו להחזירה הא כמו שיהי' רשאי לגרשה אם יחזור וישאנה מכש"כ דרשאי שלא ישאנה כיון