חידושי הרי"ם אבן העזר חלק ג צב

טומאה לחוד סוטה ודאי כנ"ל. וע"כ דדוקא הירושלמי ס"ל דגם דיעבד לא מהני וכן משמע מח' רשב"א דירושלמי סבר כנ"ל. וכיון דלא משכחת בלא"ה י"ל כנ"ל. אבל לדידן אי אפשר לומר כנ"ל לב"ש וגם דיעבד אי אפשר לומר בקרא דהא קאי קרא דלא יוכל אדלעיל שמגרשה ע"י ערות דבר. והוכיח שפיר דמיירי בעדי כיעור ועלה קאי לא יוכל לשוב כנ"ל

ואין להקשות דעדיין קשה מנ"ל להוציא קרא מפשטיה דילמא תרתי בעי כנ"ל די"ל דתליא הך בהך דהא קי"ל אין איסור חע"א ואף לאו על איסור עשה כ' תוס' פסחים ל"ו דלא חל והנה תוס' חולין פ' גיד הנשה צ' ע"א כ' דאסור גיד חל על אבר מן החי כיון דלא משכחת לעולם אלא כה"ג לא שייך אין איסור חל על איסור עיין שם וא"כ בשלמא למאי דסבר הירושלמי דלא משכחת גרושה לב"ש רק בעדי טומאה א"כ איסור מחזיר גרושתו א"א כלל בענין אחר. שפיר מוקי לקרא לעבור בלאו או ב' כנ"ל. אבל לדידן דאפשר לגרש דיעבד וכהאי גוונא דאז משכחת מחזיר גרושתו בלי איסור טומאה שוב אין סברא לאוקמי קרא כשיש כבר איסור טומאה שיחול עלה איסור מחזיר. כיון דקי"ל אין איסור חל על איסור דמה"ט דחה הריטב"א פירש"י קדושין ע"ח דאימא אלמנה גרושה זונה כו' דנימא דאיסור חל על איסור דא"כ ניליף מיניה ע"ש. דאף דמצינו בהא דחלב נבלה כו' אמרה תורה יחול כו'. וכן חולין ל"ז דבעי למימר דילמא מסוכנת בעשה וטרפה בלאו ועשה כו'. מ"מ גם משם מוכח דהיכא דאפשר לא מוקמינן כנ"ל כיון דבל"ז אסור ע"ש. ולכך ס"ל לרבנן דלאו דמחזיר בלא טומאה איירי. ושפיר הוכיח הרשב"א לדידן קשה לב"ש דקרא איירי רק בעדות דבר ועלה כתיב לא יוכל כנ"ל. והוכיח שפיר דקרא איירי בין בעדים ברורים ובין עדי כיעור ועלה קאי לא יוכל כנ"ל. ובגמ' ריש קדושין דבעי למימר אהך לאו דלא יוכל דילמא לכ"ע בעשה כו' היינו ג"כ כיון דא"א בענין אתר עיין שם

ותוס' סוברים דאין סברא שהירושלמי יאמר דלב"ש לא משכחת גט כלל רק בעדי זנות. ושיחלוק גם על רבא דגם דיעבד לא מהני שאינו גט. כמ"ש קה"ע הנ"ל דזה א"א דא"כ לא יוכל לשלחה דאונס ומוציא שם רע היכא משכחת לה. וע"כ מודה דיש אופנים דמהני הגט. רק קושית הירושלמי דהא קרא מיירי במגרש משום ערות דבר בעדים לב"ש וע"ז משני לעבור בב' לאוין דגם בזה גלי דאיסור חל על איסור. דאף דמשכחת לה מ"מ הא קרא איירי בהכי כפירש"י קדושין ע"ח. ומגמרא הנ"ל לא קשיא להו. דהא גם לב"ה קשה לכאורה הא קרא מיירי בשניהם ערוה או דבר. א"כ נימא דתרתי דוקא דאמר קרא לא יוכל כו' אשר הוטמאה היינו דוקא בגרשה משום ערוה. הגם די"ל דקרא סתמא לא יוכל דמשמע אתרווייהו בין יצאה משום ערוה או משום דבר מ"מ הא כתבו תוס' סוף גטין עלה דר"מ ושלחה מצוה כו'. דלב"ה אמר וקאי על ערוה לחוד ע"ש א"כ גם בהנ"ל י"ל כן וע"כ דלא מסתבר לחכמים לומר דתרתי בעי. שאין שייכות, צירוף טומאה דזנות דתחתיו למה שנשאת לאחר. דאם א' אינה אוסרת וע"י שניהם יאסר. אף דבגרשה זונה כו' אמר הש"ס כן מ"מ זה תלויה אי מסתבר להו לחכמים. דשם שניהם איסורים שוים לכהונה. משא"כ אלו דברים נפרדים או איזה טעם דמשמע להו דלא תרתי קאמר. א"כ גם לב"ש כן. וגם אין להקשות דילמא ניהו דחדא חדא מ"מ שמא קמ"ל אחרי כו' שחל איסור מחזיר על טומאה דתחתיו דאף שנטמאה יש איסור מחזיר ומנ"ל לאו בסוטה. ורק על עשה ג"כ איצטריך דחייל להפוסקים דלא חל. וכמו דדריש בחלב כו' אמרה תורה יחול כו' די"ל דלשון אחרי אשר הוטמאה משמע דזה גורם האיסור. לא לרבותא דאף שנטמאה חל. ודייק שפיר דע"כ או נשואי אחר קורא טומאה או שהוא לאו מיוחד על סוטה כנ"ל

(ה) מצא בה ערות דבר. ב"ש הקשה על הרמב"ם דמסיים הקרא שנאמר כי מצא ערות דבר כו'. ותמה דהא כב"ש דדריש לקרא הכי ע"ש. ותמהני דבמשנה איתא להדיא דגם ב"ה ילפי מקרא זה וב"ה אומרים אפילו הקדיחה שנאמר כי מצא בה ערות דבר ופירש"י דערות דבר היינו שום סרחון. והא דפליגי על ב"ש ומנ"ל דב"ש אינו אומר כן היינו דב"ש אמרו לא יגרש כו' אא"כ מצא בה דבר ערוה שנאמר והיפך לשון הקרא ודבר ערוה היינו זנות. וזה הלשון מבואר גם במשנה כתובות פרק א"נ באונס נמצא דבר ערוה אינו רשאי לקיימה כו'. מה שאין ערות דבר משמע לב"ה אפילו הקדיחה כו'. והרמב"ם בכוונה שינה מלשון ב"ש וכתב לא יגרש אשתו ראשונה אא"כ מצא בה ערות דבר. ונקיט הרמב"ם והש"ע ממש לישנא דב"ה במשנה והיינו אפילו הקדיחה כו'. רק דסבר דלמסקנא דש"ס דמחלק דלא ר"י ור"י רק הא בזיוג ראשון והא בזיוג שני ומייתי ראי' מקרא דאשת נעורים כו'. וזיוג שני אם שנאת שלח כר"ע כמ"ש רש"י ור"ן. ובזיוג ראשון אם שנואה למקום כו' או שנוי המשלח. ממילא הא קי"ל כב"ה ובמאי איירי הא זיוג שני מותר בשנאה לחוד כר"ע. וע"כ פלוגתא דב"ש וב"ה ור"ע בזיוג ראשון וכפשטיה דקרא דבזיוג ראשון כתיב אם לא תמצא כו' כי מצא כו' ערות דבר ובבעל שני כתיב והיתה לאיש אחר כו' ושנאה איש אחרון וכתב לה כו' דבזיוג שני בשנאה לחוד לכ"ע מגרשה. ורק בזיוג ראשון דכתב קרא דמצא ערות דבר בהא פליגי ב"ש וב"ה והא דתנן סתם לא יגרש אשתו כו' מ"מ כיון דב"ש מייתי הפסוק שנאמר כי מצא כו' וגם ב"ה אמר שנאמר כי מצא כו' והי' אם כו' וקראי בזיוג ראשון כתיב. שפיר הוי כמפרש בזיוג ראשון דוקא. דהא בזיוג שני כתב קרא ושנאה לחוד כנ"ל. וניהו דבלא קרא דמלאכי לא הוי מחלקינן אבל עכשיו דמוכח מקרא דקבלה דיש חילוק בין זיוג ראשון לזיוג שני שפיר פשטיה דקרא כדכתיב כנ"ל. וב"ש וב"ה בזיוג ראשון מיירי כנ"ל. ולכך גם בזיוג ראשון ליכא איסורא אלא בלא דבר כב"ה אבל הקדיחה מותר רק שנוי המשלח. וזיוג שני בשנאה לחוד מותר ואינו שנוי

ומיושבים דברי רמב"ם וש"ע כפשטן לא יגר אשתו ראשונה אא"כ מצא בה ערות דבר כב"ה והיינו אף הקדיחה כו'. ומ"מ אין למהר לשלח אשתו ראשונה משום דבר דשנוי כנ"ל. אבל שניה אם שנאה ישלחנה. היינו כי שנא שלח דאמר בגמרא. וכן מוכיח לשון הרי"ף ז"ל דאמר מקודם כב"ה דבלא ערוה ובלא דבר לכתחלה לא. וא"כ מייתי הך דכי שנא שלח ומחלק דבזיוג ראשון שנוי וזיוג שני אם שנאה ישלח דהיינו כר"ע אף בלא דבר כמ"ש הר"ן ז"ל. א"כ ע"כ הך דלכתחלה לא בלא דבר היינו בזיוג ראשון. ומשום דבר מותר רק שנוי הוא כנ"ל פשוט וכמ"ש הב"ש ס"ק ד'. והב"י מפרש אם שנאה היינו הקדיחה תבשילו כו' דמסתמא בשביל דבר שנאה ע"ש. ותמוה דרש"י ור"ן פירשו כי שנא כו' כר"ע. ואינו במשמע כלל בסתם שנאה שע"י דבר והוי לו לרמב"ם לפרושי

אמנם בה"ג ריש הלכות גטין ראיתי שכתב כדחקא בה