חידושי הרי"ם אבן העזר חלק ג צא

אף דבני שנואה דוקא בשעת ביאה משום דלא מיקרי שנואה אבל גמר בדעתו לגרש י"ל דמיקרי בני גרושה כנ"ל. והא חזינן דחכמים תקנו כתובה והקפידו שלא תהא קלה בעיניו להוציאה וחשבו כביאת זנות מה"ט. וכן שלא ייחד המעות לכתובה מה"ט שעדיין קל בעיניו לומר טלי כתובתך וצאי. מכש"כ כשגמר בדעתו להוציאה אף שהודיעה נראה דאסור כנ"ל. וכן [משמע בגיטין דף י"ח] מהא דגט ישן דשמא פייס. דמשמע בלא"ה אין ראי' שיבא עליה. אף בלא הפסול דהגט. ומה"ט מונין משעת כתיבה וכן מכתבי' ואנחי' בכיסתי' כו' דלא חיישינן ע"ש

סעיף ג לא יגרש אדם אשתו ראשונה אא"כ מצא בה ערות דבר (אבל בלא"ה אמרינן כל המגרש אשתו ראשונה מזבח מוריד עליו דמעות ודוקא בימיהם שהיו מגרשין בע"כ אבל אם מגרשה מדעתה מותר, ואין ראוי לו למהר לשלח אשתו ראשונה אבל שני' אם שנאה ישלחנה

(ד) לא יגרש כו'. גטין צ' ב"ש אומרים לא יגרש כו' וכתבו תוס' ד"ה מה כו' בעדים ברורים בירושלמי פריך דאמאי איצטריך קרא דלא יוכל בעלה אשר שלחה לשוב לקחתה ת"ל דבלא"ה אסור להחזיר סוטתו כיון שיש עדים ומשני לעבור עליו בב' לאוין עכ"ל. והג' מהרי"פ מיהר להגיה צ"ל בלאו וכן הוא בהדיא בירושלמי ע"ש. ודבריו ע"פ בעל ספר פנים מאירות שכ' סי' ק"ד בסוף נ"ל להגיה בבירור בתוספ' כו' טעות סופר הוא וצ"ל לעבור עליו בלאו כו' עיין יבמות י"א דלריב"כ לאו בסוטה לית לי' ולרבנן נמי ילפינן לאו בסוטה מהאי קרא לשוב לקחתה כו' וא"כ לא מקשי תוספ' מידי אלא ע"כ צ"ל בלאו וכן הוא בהדיא בירושלמי ליתן עליו בל"ת ותמה אני על גדולי ראשונים שלא הרגישו בזה עכ"ל. ואיני מבין דבריו כלל. ולענ"ד פשוט וברור כמ"ש בתוס' לפנינו. דקושייתו הא לרבנן צריך קרא הנ"ל דלא הוי ידעינן כלל לאו בסוטה בלא"ה כנ"ל. ולק"מ דמבואר שם בגמ' להדיא יבמות י"א דלרבנן זה ב' לאוין לא יוכל לשוב לקחתה כו' היינו מחזיר גרושתו ואחרי אשר הוטמאה קאי ג"כ על לא יוכל היינו סוטה שנבעלה. ומפקי לה רבנן מפשטי' ע"ש לענין טומאה דכ' אבל לאו דמחזיר איכא אף בלא טומאה. והפי' בקרא לא יוכל כו' או להחזיר אחר שנשאת או אחרי אשר הוטמאה בזנות תחתיו אף בלא נשואי אחרים עיין שם. וכן מבואר ברמב"ם פרק י"א מה"ג הלכה י"ב י"ג י"ד ע"ש ובהה"מ וכ"מ. וא"כ פריך הירושלמי שפיר עכשיו דכתב ב' הלאוין ולב"ש דלא יגרש כו' ומיירי קרא בגרשה בעדים שזינתה א"כ למה לי' לאו דמחזיר גרושתו היינו מה דכתיב לשוב לקחתה הא סגי בלאו דאחרי אשר הוטמאה. ולכתוב רק לאו זה לחוד לא יוכל כו' אחר אשר הוטמאה בלא נשואי האחר דגם כן קיימא עלי' בלאו והיינו שהעתיקו תוס' לישנא דקרא לשוב לקחתה כו'. ומשני לעבור בב' לאוין כשנשאת לאחר משום זנות ומשום מחזיר גרושתו. ומ"ש בירושלמי ליתן עליו בל"ת יש לפרש ב' פירושים או דהפי' ליתן בל"ת היינו על מחזיר גרושתו לבד היינו בעבר וגרשה דהתורה לא מיירי מזה רק אסרה שיש ל"ת על חזרתו אחר הנשואין מצד החזרה לחוד ממילא אם גרשה בלא עדים שזינתה אין כאן רק ל"ת חדא ואם ע"י עדי זנות עובר בב' לאוין או דהפי' בירושלמי למאי שהקדים שם דתני ב"ש אין לו אלא הוצאה משום ערוה כו' היוצאת וראשה פרוע כו' ת"ל כי מצא כו' דבר כו' ע"ש. ומאן דמקשה ע"ז ס"ל כמ"ש ירושלמי ריש סוטה דר"א דאמר מקנא ע"פ ב' ומשקה ע"פ עד אחד כבר כב"ש דלא יגרש כו' ומפרש לקרא ערות זו סתירה דבר זה קינוי ומה להלן ב' כו' לכך קינוי בפני ב' ע"ש. והובא בתוס' סוטה ב' ע"ב. וממילא קרא לב"ש בסוטה ספק בקו"ס ואינה אלא בעשה דונטמאה כדאמר שם ביבמות לכך אמר הירושלמי ליתן עליו בל"ת איצטריך לאו דמחזיר גרושתו דבלא"ה אינו רק בעשה דבהכי מיירי ערות דבר כו'. ולכך תוס' ציינו בגמרא דידן דאמר בעדים ברורים כו' דע"כ הפי' עדי זנות דאי הפי' עדי קינוי כנ"ל א"כ מאי אקשי להו ב"ה מי כתיב ערוה בדבר כו'. הא לא שייך כלל למכתב כך דמשמע זנות בעדים. ושפיר כתיב ערות דבר דהיינו ספק זנות ע"י דבר עדי קינוי כנ"ל. וע"כ גמ' דילן לא מפרש לב"ש בקו"ס רק עדי זנות ממש. דגם בריש סוטה לא אמר בגמ' טעם הנ"ל לר"א. ולכך מייתי תוספ' קושיית ירושלמי והתי' לעבור בב' לאוין דבטומאה ודאי איכא לאו כרבנן שם וכיון דקרא בהכי מיירי לב"ש ע"ע לעבור בב' לאוין כנ"ל

אמנם קשיא לי דתוס' יבמות י"א ע"ב הקשו איך מפקי רבנן קרא מפשטי' דכתיב במחזיר גרושתו ומוקי לה לסוטה ותירצו משום דלא מסתבר להו למיקרי טומאה לנשואי גרושה שהוא בהיתר ע"ש. וא"כ קשה לב"ש אדרבה נוקי קרא כפשטי' על מחזיר גרושתו ומ"מ כתב שפיר אחר אשר הוטמאה היינו בעודה תחתיו דהא גרשה משום הכי. ואמרה תורה דלאו דמחזיר הוא רק בגרשה משום ערוה שכבר נטמאה ואיכא עשה וכשגרשה ונשאת ומחזיר עובר עוד בלאו ושפיר כפשטי'. ואם כן תמוה מנ"ל בעבר וגרש בלא ערות דבר או מדעתה וכה"ג שיהי' לאו במחזיר לב"ש. וגם לאו בסוטה ודאי אין ללמוד דדילמא תרתי בעי לעבור בלאו כנ"ל. וגם אין לומר דסברי ב"ש כריב"כ דלאו בסוטה ל"ל אפילו זנאי כו' דהא אמר התם טעמא רק משום דהוי' ואישות כ' ע"ש בתוספ' ולהנ"ל אין הוכחה כלל דשפיר אף דליכא לאו בסוטה רק עשה אמרה תורה דדוקא בגרש משום טומאה שיש עשה ונשאת עובר בלאו כשמחזיר כנ"ל. ועדיין תמוה מנ"ל במחזיר לחוד בגרש בלא ערות דבר ודאי אין שום ה"א שיחלק ב"ש על לאו דמחזיר לחוד

אולם למ"ש ספר קרבן עדה דהך מאן דאמר דמקשה על ב"ש כנ"ל לא ס"ל כרבא וסבר דאף דיעבד לא מהני בגרש בלי ערות דבר. וכן בעדי כיעור ומדעתה לא מהני רק ערוה דוקא ולכך מקשה מקרא דלא יוכל דלא משכחת כלל גירושין בענין אחר ע"ש. א"כ לא קשה דבין אי סברי בית שמאי כריב"כ לא קשה מנ"ל מחזיר לחוד דהא באמת לא משכחת מחזיר גרושתו בלי טומאה וגם אי פי' הקרא כנ"ל אין נ"מ ובאמת כן דבזנות ליכא לאו ומחזיר יש לאו כה"ג כנ"ל. וגם אי כרבנן ג"כ לא קשה דע"כ לחלק לב' לאוין אתא דאי ליכא לאו בזנות לחוד ומחזיר לחוד למה לי' כלל למכתב אחר אשר הוטמאה. דסגי בלא יוכל לשוב לחוד כיון דא"א גרושה בלא"ה. ושפיר כנ"ל

ובזה נתישב לי דברי רשב"א בת' סי' תקנ"ז שהוכיח דרגמ"ה לא תיקן בע"כ מהא דב"ש ואע"ג דיליף בגמ' מג"ש דבעדים מיירי נראה דלאו בעדים ממש קאמר דא"כ למה הוצרך הכתוב לומר לא יוכל כו' והלא אסורה היא לו כו' ע"ש. ותמוה איך לא הביא הירושלמי הנ"ל. והרי בעצמו מביאו בחידושיו ואדרבה הא מוכח שלא כדבריו מקושית הירושלמי כנ"ל. ולמ"ש אתי שפיר דלדידן דמסיק רבא דדיעבד מהני בגרשה. ע"כ אי אפשר לומר כירוש' הנ"ל לעבור בלאו או ב' לאוין. דא"כ קשה כנ"ל מנ"ל דמחזיר גרושתו בלי טומאה בלאו וכן