חידושי הרי"ם אבן העזר חלק ג צ

ע"ש וא"כ אף שפקע אחר זמן כבר יצאה כו'. מ"מ נראה דגם נשואין לא שייך לזמן כנ"ל, ועכ"פ צריך שיפרש שנושאה לימים שיגרשה אחר כך כנ"ל

סעיף ב לא ותהי' יושבת תחתיו ומשמשתו ודעתו לגרשה

(ג) לא תהי' כו'. בח"מ מסופק בהודיעה ע"ש. ונראה פשוט כהדו"פ דאסור בהודיעה אח"כ. דהרמב"ם כתב ב' הדינים יחד ועל דין אחד כתב בהודיעה מותר ובדין הב' כתב סתם. וכן לשון הש"ע מוכח דלא מהני הודיעה דמה לה לעשות כמ"ש הח"מ. ובכלבו כתב לא תהי' יושבת כו' ואם הודיעה בשעת נשואין מותר ע"ש. מבואר דאח"כ לא מהני. וע"כ לא ראו דבריו מדלא הביאוהו. ע"ש סוף הלכות אישות. ולדעת מהרש"ל גם בהודיעה מתחלה אסור אחר כך. וגם גירסתו סוף גיטין רק רישא דקרא אל תחרוש כו' ומפרש הגמ' כך אף דליכא סיפא דיושב לבטח כו' וזה לא מוכח מברייתא דראב"י ופשיט רבא דאסור מרישא דאל תחרוש ע"ש דלא כח"מ דדייק מסיפא דקרא כו'

הב"ש הקשה מה מבעיא לי' הא בני ט' מדות כו'. או דכיון שאין דעתו לגרשה עתה רק אחר זמן אין איסור דט' מדות ורק מאל תחרוש כו'. או דבני גרושה כו' היינו מאלו שכופין להוציא כו'. ותירוץ אחרון סתר ב"ש בעצמו דלא מצינו זה רק דברי טור לפרש דבל"ז בני שנואה נינהו ומפרש כנ"ל. וכתב הב"ש שוב מצאתי בבעה"ת כו' ע"ש. וא"י כוונתו הא בבעה"ת מפורש ג"כ כדברי טור ורא"ש שלא יקשה בל"ז בני שנואה ומפרש בני גרושה מאלו שכופין אפילו אינה שנואה כו'. אבל איסור דבני גרושת הלב אין חילוק בין מאלו שכופין או לא. ותירוץ ב' של ב"ש ג"כ אינו דברמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק כ"ג מבואר כל הט' מדות לאיסורא עלי' דידי' וכן כתב הב"י א"ח סי' ר"מ אפילו מעוברת כבר ע"ש. ותירוץ ג' כיון שאין דעתו לגרשה עתה מותר ורק משום אל תחרוש כו' זה נראה נכון. ולע"ד ראיה כמו שדייק הראב"ד וטור וב"י א"ח סי' ר"מ דבני שנואה דוקא בשעת תשמיש אבל אם רצוי' אז אף ששנואה מותר מיעקב אבינו עליו השלום איך דר עם לאה ע"ש. א"כ מוכח ממדרש ב"ר הובא ברמב"ן פרשת ויצא כיון שראה יעקב כו' נתן דעתו לגרשה ואחר שפקדה הקב"ה בבנים אמר לאמן של אלו אני מגרש כו' ע"ש. א"כ מוכח דמשום שלא הי' דעתו לגרשה עד אחר צאתו מלבן לא הי' איסור בני גרושת הלב. ואל תחרוש לא הי' שייך מאחר שנשאת שלא מדעתו כנ"ל. וא"כ גם לב"ש אין הוכחה ללמוד היתר רק בהודיעה בשעת נשואין ודעתו לגרשה אחר זמן דלא שייך ב' האיסורים ולטעם א' דלא כתב משמשתו כו' י"ל גם כה"ג אסור התשמיש דגם זה מיקרי גרושת הלב אף על אחר זמן. וראי' הנ"ל יש לדחות דתוס' יבמות ע"ו כתב דלאה נתעברה מביאה ראשונה א"כ י"ל דשוב לא הי' דעתו כלל לגרשה ובל"ז יש לדחות. ולרש"ל ג"כ אסור וכן משמע ממ"ש רש"י פ"ב דגטין שנדחק לחלק בין סתם שליח דלא חיישינן לגט ישן ובקובע זמן שיתנו אחר ל' וכה"ג דחיישינן שבא עלי' והוי גט ישן. ולהנ"ל הי' טעם פשוט דכה"ג איכא איסורא דבני גרושה משא"כ בקובע זמן דעתה אין דעתו לגרשה ומשמע דאין חילוק, ויש לדחות. עכ"פ אין ראיה להתיר ומרבנן דמאן הוי ליומי'. לשנוי' בתרא דיחודי מיחדי אין ראיה לא לשיטת הראב"ד ושאר פוס' דרך הזמנה. וגם לשיטת רמב"ם ותוס' אין ראי' דאף שביבמות כ' אם תתעבר כו'. ביומא כ' רק שגמרו בדעתם אם הי' בא עלי' שלא יגרשה ע"ש ואין ראיה כלל. וגם לתירוץ קמא אין ראי' שי"ל כפי' הב"ח ודו"פ שהיו נשארים שם על זמן שיהי' שם לעולם ולא היו מגרשין אותם כלל. וי"ל דדין א' לא ישא כו' ואם הודיעה מותר לא נלמד כלל מהני עובדא דשם לא הי' דעתו לגרשה. רק מסברא דהטעם שמטעה אותה וכשהודיעה מותר הנשואין וכנ"ל. או שנלמד מריש יומא בכה"ג דאמר דכניס ומגרש כו'. או מעובדא דר"ט שקידש ש' נשים בשני בצורת להאכילן תרומה עיין שם בירושלמי. וע"כ הי' צריך לישא אותן בחופה דארוסה אין אוכלת. ובודאי שהי' מגרשן אחר כך. וא"כ ע"כ שהי' מודיען ומותר הנשואין אבל מהביאה לא מיירי כלל וי"ל כשרוצה לבא עלי' צריך לגמור בדעתו שלא יגרשה כדי שלא יהי' בני גרושת הלב. ומדוייק לשון הרמב"ם שכתב ב' הדינים יחד מקודם מיירי רק מהנשואין לחוד וכתב דהודיעה מותר ואחר כתב לא תהי' בלא תשמיש. ומשמשת אסור בל"ז משום בני גרושת הלב

ובאמת לע"ד הפי' בגמרא דבעי ר"מ מרבא אם לבו לגרשה והיא ית' ומשמשתו מהו קרי עלי' אל תחרוש כו' ע"ש. ויש כמה קושיות. חדא הא ברייתא היא פ"ד דיבמות כמ"ש רש"ל ומזה הוכיחו איסור אחר הנשואין ע"ש שדחה רש"ל דמה חילוק. ב' דבל"ז הן בני גרושת הלב כמ"ש ח"מ וב"ש. ומ"ש הפר"ח דהיינו הך איסורא ע"ש. אינו במשמע דהא שם אף שמוסכמים שניהם הוא לגרש והיא להתגרש אסור דהוי בני גרושת הלב. אך דלא שייך אל תחרוש כלל. וכן הרמב"ם כתב דין זה לבד וזה לבד. ג' דאין ענינו שם בגיטין כלל דמיירי מקודם פלוגתא דב"ה ור"ע דבלא דבר אי רשאי או דכופין להחזירה. ואח"כ גם כן מיירי מזה ובאמצע כתב שם הגמרא הך בעיא. דשייך ביבמות שם גבי ברייתא דראב"י. ועוד מ"ש רש"י ז"ל מהו יש עונש בדבר או לא. ורש"י דייק לשון הגמ' דאמר אם לבו כו' מהו. וקשה באמת לא בעי אי מותר או אסור. כלשון הש"ע לא תהי' כו' וכלשון ראב"י לא ישא כו'. וגם הלשון קרי עלי' אינו מובן. גם יש שינוי דברייתא דראב"י לא ישא כו' ודעתו לגרשה. והכא אמר אם לבו לגרשה כו'

לכן לענ"ד בעיית הש"ס אדלעיל דפסיק רבא כב"ה דבלא דבר א"ר לגרשה דכן משמש לא מצא כו' דבר כו' וכדקי"ל כב"ה דלא כר"ע. ובעי ר' משרשיא אם לבו לגרשה רק שאינו רשאי מחמת האיסור ובאמת אינו רוצה לגרש באיסור כשלא ימצא פשיעה נגדו. רק מ"מ לבו לגרשה ורוצה לגרשה כשתפשע נגדו הקדיחה תבשילו וכה"ג. ומה שאינו מגרש הוא משום האיסור. ובעי' מרבא אם עונש יש בדבר אם לא ואינו ענין כלל לבני גרושת הלב דהא לא גמר בדעתו כלל לגרש כשלא תפשע לעולם לא יגרש באיסור. וכן להא דראב"י ג"כ לא דמי דשם ע"ד כן נושא שבאמת יגרש ולהכי אמר שם דעתו לגרש. והכא אמר אם לבו לגרשה. ובעי מיני' מה יעשה כיון שבלבו כן ואינו רשאי לגרש וגם מחויב בעונה. קרי רבא עלי' אל תחרוש כו' היינו שכיון שאינו רשאי לגרש מחמת האיסור בלא דבר מחויב לסלק השנאה מלבו ולהסיר דעתו מלגרשה כשימצא עילה. דשייך גם בזה אל תחרוש כיון שע"כ צריך לדור עמה. ומדויק שמביא שם בעיא הנ"ל ומיושב הכל בעזה"י. וא"כ אין הוכחה כלל שלא יהי' שייך בני גרושת הלב אף בגמר בדעתו לגרשה אחר זמן. וכן נראה דלא מצינו חילוק בזה. ועובדא דרבנן דיבמות י"ל כפי' הב"ח והדו"פ או שא יומא.