חידושי הרי"ם אבן העזר חלק ג פט

אה"ע הלכות גטין סימן קיט

סעיף א לא ישא אדם אשה ודעתו לגרשה ואם הודיעה בתחלה שהוא נושא אותה לימים מותר בטור סי' ב' הביא זה בשם הרמב"ם ותמה ב"י. דמוכח בש"ס מהנהו עובדי דמאן הוי ליומא כו' ע"ש. והג"פ תירץ דלשנוי' בתרא דיחודי בעלמא כו' אינו מוכח כו'. וכבר הובא בב"ש סי' ב' בשם ט"ז כנ"ל. וכן כתב בפרישה שם. והוא פי' הראב"ד פרק (י"א] מהלכות איסורי ביאה וכבר קדמם רש"ל ביש"ש יבמות פ"ד ס"ו לדחות דברי ב"י כנ"ל. ופסיק לדינא דאסור גם בהודיעה דקי"ל כלישנא בתרא. וגם לתירוץ א' י"ל שאם היו רוצים לילך עמהם לא היו מגרשים רק אם לא ירצו לכך מותר מה שאין כן בהנ"ל ע"ש. וכן משמע מהרי"ף והרא"ש שהשמיטו כל פלפול הש"ס והביאו הברייתא סתם. ומזה דנקט רש"ל וב"ש סי' ב' דלא מחלקין בין ת"ח ע"ש. א"כ משמע ג"כ דגם הך דינא דהודיע מותר לא ס"ל דאל"כ הי' להם להביא כנ"ל. ויש לדחות כיון דהגמ' לא מיירי מזה אין הוכחה דלא ס"ל מדלא הביאו. ואדרבה י"ל מדלא מייתי הש"ס לאקשויי ארבנן הנ"ל מברייתא זו דראב"י דלא ישא כו' מוכח דזה פשיט' לש"ס דהודיעה מותר ולא הוצרכו להביא. וזה י"ל טעם הרמב"ם ג"כ מאחר דהוי פשוט להש"ס גם לתירוץ ב' כן אף שאין הוכחה ואף דקי"ל כלישנא בתרא הא לא ע"ז נחלקו. ואין סתימת הפ' מוציא מידי ד' רמב"ם ורמ"ה וטור וש"ע המפרשים להיתר

עוד הקשה ג"פ דהא הוי בני גרושת הלב ותי' דצריך שיגמור בדעתו שאם תתעבר לא יגרשה. או דבהודיע מותר והמשנה למלך פרק כ"א מהלכות איסורי ביאה דחה תירוצו. דהביאה אסור אף שאינה מתעברת. ותירץ הוא דדוקא כשרוצה לישא אחרת אסור משא"כ רבנן שהי' להם נשים ובכה"ג מיירי ב"י דמתיר ע"ש. ואין נראין דבריו כלל לא בפוסקים שסתמו דבריהם. ולא גו הדין שלו ופשוט דאסור גם כשאין רוצה ליקח אחרת כסתמא דש"ס ופוסקים. ואיני יודע מה קשיא להו. דמבואר ברמב"ם ור"ן נדרים בני גרושה כו' אחר שגמר בלבו לגרשה אסור לבא עלי'. אבל כשהודיעה שנושאה לזמן וכל הזמן אינו רוצה כלל לגרשה לא מיקרי גרושת הלב כל הזמן הנ"ל. וכן כתב ב"ש ס"ק א' עיין שם

ולע"ד רבותא גדולה מה שסתם הרמב"ם דהודיעה מותר. ומשמע אף בזיוג ראשון דאסור מה"ת לגרשה רק משום ערוה או דבר מכל מקום כה"ג שהודיעה מותר לגרשה אחר הזמן אף בלא דבר. ואף דנראה דאף תנאי לא מהני שיוכל לגרשה בלא דבר דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה בדבר שאינו בממון. דאף דמדעתה מותר מכל מקום גם עונה יכולה למחול ותנאי לא מהני מ"מ י"ל כיון דזיוג ראשון דילפינן מהוא חברתך כו' זה דוקא בנשאה סתם שהוא על לעולם משא"כ בהודיעה לזמן כו'. וזה אינו מוכח מש"ס דעובדא דרבנן הנ"ל לאו זיוג ראשון הוי דהי' להם נשים. וגם דלמא סברי כר"ע דבלא דבר יכול לגרשה משא"כ למאי דקי"ל כב"ה. והוצרך הטור ללמוד מהרמב"ם כנ"ל. וגם להפוסקים דגם זיוג שני אסור בלא דבר י"ל כיון דנתרצית בשעת נשואין וע"ד כן נשאה לא בעינן דבר דע"כ לב"ה הטעם שצריך איזה סיבה וטעם למה שרוצה לגרשה מאחר שהנשואין הי' לעולם משא"כ בהנ"ל. ואפשר דלא מיירי מזה רק מאיסור דעתו לגרשה. ומ"מ אינו רשאי לגרשה אחר כך בלא דבר

ויש להסתפק אם דוקא דעתו לגרשה בע"כ כדין הש"ס זה אסור כיון דבדידי' תלי' ומטעם אותה. מה שאין כן כשדעתו לגרשה ע"י ריצוי לרצותה שתקבל גט לא מיקרי דעתו כו' דאם לא תרצה לא תקבל וא"כ אחר חדר"ג לא שייך דין הנ"ל ומדלא הגיה רמ"א משמע דגה עכשיו הדין כנ"ל. ודוחק לפרש דדעתו לעבור באיסור ואשמעינן דמיד בנשואין אסור. דדוחק. ומשמע דגם כה"ג כיון שדעתו לעשות פעולות לגרשה אף ע"י רצוי ג"כ קרינן בי' אל תחרוש כו'. וא"כ ג"כ מיושב קושית ב"י דקמ"ל מהרמב"ם דאף בזיוג ראשון דאסור בלא דעתה מדינא וע"כ דעתו לגרשה ע"י ריצוי וזה לא מוכח מרבנן דהתם דזיוג שני הוי מ"מ אסור כנ"ל. וא"כ י"ל דמה דמותר בהודיעה גם כן דוקא בע"י ריצוי. ולא מבעיא בהודיעה שרוצה לגרשה בע"כ ולעבור י"ל דאסור הנשואין דבאיסור אמרינן עביד דגזים כו' וסומכת שלא יעבור אף שהודיעה לא מיקרי הודיעה כלל. ורק בדין הש"ס שהי בהיתר שייך הודיעה. ומה דסתם רמ"א דגם עתה בהודיעה מותר היינו ע"י ריצוי כנ"ל

אך סתימת רמ"א לא משמע כן מדלא הגיה משמע דאף שהודיעה שרוצה לגרש בע"כ אין איסור בנשואין. אבל מכל מקום אסור בודאי אח"כ לגרשה בע"כ אף שהודיעה. דא"ל דלא תיקן ר"ג רק בסתם נשים משא"כ כשהודיעה דבידה שלא לינשא לו. וכמו בקבלה גט ברצון ונמצא פסול דיכול לחזור לגרש בע"כ כמ"ש רמ"א. וע"כ דאף דבריצוי לחוד יכולה לחזור בה ואין רשאי לגרשה מ"מ בקיבלה ברצון שע"י מעשה עדיף מריצוי גרידא בדיבור ופקע חדר"ג. וא"כ בהודיעה שנתרצית בשעת נשואין לקבל הגט אחר כך י"ל גם כן דלא חל

אך ז"א דלא אישתמט שום פוסק להודיענו חדוש כזה ומשמע דאין חילוק כלל. ורמ"א שלא הגיה על הא שכתב המחבר ואם הודיעה מותר. היינו משום דלא מיירי מדין הגירושין רק מאיסור הנשואין והתירה אבל לגרשה ע"כ ודאי אסור אף שהודיעה. והחילוק בין קיבלה גט ברצון דאין כאן חדר"ג אינו יכול לחזור אח"כ אף דנמצא פסול כבר פקע כיון שלדעתה קיבלה בר ונתגרשה. משא"כ בזה אף שנתרצית שיוכל לגרשה בע"כ הוי ריצוי שיוכל לעבור על חדר"ג אבל במאי פקע האיסור וכמ"ש לקמן בעז"ה

(ב) נושא אותה לימים כו'. היינו שנפרש שאחר כך רוצה לגרשה. אבל סתם לשון זה משמעותו שאח"כ יפקעו הנשואין ממילא. וקי"ל קדושת הגוף לא פקעה בכדי ומקדש לזמן מקודשת לעולם. כמבואר בירושלמי ובר"ן נדרים וש"ע סי' מ' ובקדושי שטר ספק ואף דיש להסתפק קצת בקנין הנשואין דהירושלמי ראיתו הוא שלא מצינו א"א יוצאה בלא גט ע"ש בר"ן. ואם כן לענין קנין הנשואין אפשר דמהני לזמן ואח"כ תהי' ארוסה כקודם הנשואין. אך ודאי אינו כן דאי אפשר לנשואה שתחזור ארוסה וכן מוכח מכמה דוכתי בש"ס פרק נערה מאורסה דפשיט לי' דמשנשאת אין לאבי' רשות בה ואי נימא כנ"ל הוי משכח שקדשה והשיאה לזמן. וע"כ דגם בנשואין ליכא קנין פירות כמ"ש הר"ן דגם זה קנין איסור מסקילה לחנק ולהפרת נדרים וממילא הוי על לעולם. או דכמו שאין תנאי בנשואין לא מהני ג"כ לזמן. אך אפשר דמטעם זה לא מהני הנשואין כלל כמו בקדושי שטר דהוי ספיקא ע"ש. ואף דמפרק נערה מאורסה אין ראיה דכיון דהוי נשואין שעה אחת פקע רשות האב כדאמר כתובות מ"ט ואימא כו' דהדרא לבי נשא הדרא למילתא קמייתא ודחה מתנא דבי ר"י כיון שיצאה שעה אחת כו'