חידושי הרי"ם אבן העזר חלק ג פא

הפוסקים דארוסה לית לה כתובה מוכח כדעת הגאון דגם בעיקר לא שייך ששנאה מקודם דהי' לו לגרשה בלא כתובה וע"כ דחיישינן לשנאה אחר הביאה בזמן מועט וגם ע"ז צריך טעמא דאין אדם טורח בסעודה היינו שיפסיד סעודתו ע"י השנאה שלא כדין ומוכח דלענין תוס' שהיא מה"ת חוששין לשנאה דזמן מועט ג"כ. וא"ל דאיירי בכתב לה דא"כ מה פריך מאי קמ"ל תנינא האוכל אצל חמיו כו' דלמא התם ביהודה לא מצי טעין אפי' לא כתב לה משא"כ בגליל מצי טעין בלא כתב דאין צורך לחזקה אין אדם טורח רק דלשנאה דזמן מועט לא חיישינן וקמ"ל ר"י משום החזקה דאף בכתב לה מהימן. וע"כ דאיירי גם בלא כתב לה כנ"ל. אך אפשר לדחות דביהודא איירי דוקא בכתב לה בשעת אירוסין דאל"ה כיון דאסור לשהות בלא כתובה לא מהימנא שבא עליה באירוסין דאחזוקי ברשיעי לא מחזקינן. אך איכא לאוקמי במקום שאין כותבין כתובה כנ"ל

עוד הקשה מהרי"ט ז"ל הא מבואר ריש אע"פ דתנאי כתובה ככתובה ואף התוס' לא גביא אלא מזבורית ושאר דברים ואם היה דינו כדאורייתא הוי לה למיגבי בבינונית כשאר חוב וע"כ דאינו מוסיף רק כדין עיקר הכתובה ודינו ככתובה גם כאן ע"ש. ולע"ד לא קשה דבשלמא לענין הגבי' שייך שפיר דאמרינן כיון שמוסיף על עיקר הכתובה אינו מוסיף רק כחיוב זה וכאלו פירש שאינו מתחייב רק שתגבה מזבורית ולא ממטלטלין וכה"ג ומה בכך שהוא דאורייתא הא לא נתחייב רק כנ"ל. אבל עכ"פ מה שנתחייב היינו מזבורית וכה"ג חיוב זה חייב. מה"ת וא"כ לענין נאמנת פתח פתוח אינו נאמן ממילא להפקיע החיוב דדוקא בדרבנן האמינוהו חכמים שאומר אמת ולהפסידה אבל בחיוב שהוא מה"ת דלא סמכינן אחזקה דאין אדם כו' ואמרינן שמשקר ובאמת חייב גם העיקר כיון שמשקר רק דעל העיקר נאמן שאמת כן אבל התוס' שמה"ת אינו נאמן וכיון שמשקר ודאי דחייב. דבזה לא שייך שלא נתחייב רק שיהיה נאמן דאין זה ענין רק על עיקר החיוב ממה לגבות כנ"ל ולא קשה והא גבי איילונית וכה"ג אמר ג"כ בש"ס ל"ש אלא מנה ומאתים אבל תוס' אית לה וע"כ כמ"ש

ובעיקר כתובה נראה דאף שכתב לה מ"מ אין שום חיוב עליו מה"ת רק מדרבנן דאינו מתחייב כלל מדעתו רק שהחכמים הטילו עליו החיוב ושיכתוב לה כותב לה כתקנת חכמים אבל אינו מתחייב כלל מרצונו ואף דהא בגט וכה"ג היכא דכופין אמרינן משום מצוה לשמוע דברי חכמים דהוי כתלוה וזבין דמשום מצוה גמר ומגרש או מקנה מדעתו. וא"כ נימא גם בזה כיון דהטילו חכמים החיוב עליו שיכתוב שפיר שוב מתחייב הוא מרצונו וחייב מדאורייתא כשאר חיובים שמחייב בדבר שאינו חייב. וכמו בגט דמהני מדאורייתא כנ"ל. אך לא דמי דהתם אי אפשר שיחול הגט רק כשמגרש ברצונו דבע"כ לא הוי גט וא"כ בהנך שיש מצוה עליו לגרשה אף מדרבנן מ"מ החיוב והמצוה הוא שיגרשנה מרצונו שיחול הגט ושפיר אמרינן משום מצוה באמת מתרצה כדי לקיים החיוב כנ"ל ושפיר מהני מה"ת. אבל כאן בחיוב כתובה שתיקנו חכמים אין החיוב עליו שיתרצה דאף אי לא יתרצה חייב בע"כ דיש כח ביד חכמים לחייבו בהחיוב כתובה וא"כ לא גמר כלל ומקנה מרצונו בל התקנת חכמים דע"ז אין עליו חיוב. רק שעושה כהתקנה לכתוב לה כתובה היינו החיוב שהטילו חכמים עליו אבל לא אמרינן שמתחייב בזה מרצונו בלא התקנה שיהיה חייב מה"ת כשאר מתחייב במה שאינו חייב. ולכך שפיר הם האמינוהו ונאמן פתח פתוח. משא"כ לענין תוס' דאין עליו חיוב ונותן מדעתו בזה הוי כשאר מתחייב שהוא מה"ת כנ"ל ולכך סתמו הש"ס ופוסקים בכל דוכתי דכתובה דרבנן ואין חילוק בין כתב לה או לא כתב כלל כנ"ל. ולדעת הגאון ז"ל י"ל דאין הפי' כלל אין אדם טורח כו' שיעשה ערמה שישאנה כדי להפסידה דהא ארוסה לית לה כתובה כנ"ל. גם דשייך כמ"ש הדרישה שמא תאמר משארסתני נאנסתי. גם הא קי"ל לא ישא אשה ודעתה לגרשה ואחזוקי ברשיעי לא מחזקינן שישאנה כדי לגרשה. רק החשש הוא שנתחדש לו שנאה אחר הביאה. ורוצה להפסידה חנם וע"ז אמר החזקה שאין אדם מפסיד הסעודה שטרח שלא כדין ולא מהני רק בדרבנן כנ"ל. ולדינא ודאי דלא מצי הבעל למימר קים לי' נגד הגאונים ורי"ף ורמב"ם והרא"ש כתב ג"כ איני כחולק ע"ש וטור ז"ל. וכן דעת ר"ת ור"י שאינו נאמן כלל פתח פתוח דקי"ל כתובה דאורייתא עכ"פ מבואר שאינו נאמן על התוס' כנ"ל וכ"כ הב"ש. ואף עכשיו שמקדשין בשעת החופה ולא שייך כלל איערומי קמערים מ"מ אמרינן שנתחדש לו שנאה אח"כ כנ"ל. ובטענת דמים נראה דהיכא שמשמשין ומשמשו אותו [דלא] איבד ודאי דמהימן גם לענין התוס' דטענה מבוררת היא ולא צריך לחזקה דאין אדם כלל. וכשלא מושמש אינו נאמן לענין התוס' כמו בטענת פתח פתוח דצריך לחזקה הנ"ל. והב"ש כתב זה לאפשר ע"ש ולע"ד מבואר מדברי תום והרא"ש ז"ל שכתב דכתובה דאורייתא דר' אשי פליג ולר' נחמן יאמר כל שלא מושמש א"י לטענו טענת בתולים משום דסבר כתובה דאורייתא ולא אמרינן חזקה אין אדם טורח כו' ע"ש. ומבואר להדיא ב' דינים הנ"ל דהיכא דמשמשו אותו נאמן אף אי כתובה דאורייתא דלדעתם סבר ר"א כן ואעפ"כ נאמן במשמשוהו. וממילא לדידן לענין התוס' ג"כ נאמן. ובלא מושמש מבואר ג"כ דאינו נאמן אף בטענת דמים כשהיא דאורייתא וכן לענין התוס' וכן מבואר בהג"א שם דלפיר"ת אינו נאמן בין טענת פתח פתוח ובין בטענת דמים וכן במרדכי שם ע"ש

ויש לדחות קצת דדוקא לפרושם מוכרח כן שאין מחלקין בין המנהג למשמש ומוכרח מר"א דאמר תני כל שלא מושמש דאף דמים אינו נאמן בדאורייתא אבל לדידן דהתם מחמת ששינה מהמנהג אינו מוכרח לומר כן וי"ל דבדמים דהוי טענה מבוררת לגבי דידיה נאמן אף בלא מושמש לענין התוס'. אך זה אינו דמכל מקום בסברא אין חולק אתוס' ורא"ש ז"ל הנ"ל ועוד דאין שום טעם לחלק דהא בנשוי דודאי קים לי' בפתח פתוח וג"כ מבורר אצלו כמו דמים ואף על פי כן לא מהימן. וצ"ל דאין חוששין לאבד הדם ולעשות רמאות כזה. ולכך כתב הב"ש כמסתפק קצת. דאין ראי' מדברי המרדכי והג"א ג"כ די"ל דהתם פסקו כתובה דאורייתא ע"ש וא"כ ע"כ משום דר"א דאמר תני כל שלא מושמש אין חילוק בין שינה ממנהג או לא וחיישינן לרמאות דאיבד ולכך גם דמים אינו יכול לטענו בדאורייתא אבל לדידן דכתובה דרבנן והתם משום ששינה וי"ל דבלא שינה אין חילוק כלל שאיבד והוי טענה מבוררת לפנינו ואף בלא החזקה מהימן גם לענין התוס'. אבל על כל פנים דין הנ"ל במושמש נראה מוכרח דנאמן כנ"ל גם על התוס' במ"ש

והר"ן ז"ל כתב בשם י"א דבטענת דמים נאמן על התוספת ומשמע דאף בלא מושמש דלא חיישינן לאיבד ע"ש וכן משמע מתוס' ל"ו ע"ב שכ' דלית לי' חזקה דאין אדם טורח ולכך פתח פתוח אינו נאמן ע"ש ומבואר