חידושי הרי"ם אבן העזר חלק ג ז

מ"מ ס' הוי שמא בזנות ולא מהל דיש משום אסופי מה"ט דמחמת בושה וכה"ג או דלמא איתנס דמניעת מעשה ל"ח סימן כנ"ל

מפקחין הגל כו'. ב"ש ס"ק נ"ה החלוק לרמב"ם פירשו כולם ובשעה דניידו פי' א' ונפל עליו אין מפקחין אבל נשאר כו' ופירש א' ממקום הקביעות אין הולכין בפ"נ אחר הרוב ותמוה מאוד ע"ש ביומא מ"ט לזה ואם אינו רוב גמור מה שייך לא הלכו בפ"נ ע"ש. ולע"ד חנני ה' ית' דהא חזינן לחיוב מיתה הולכין אחר הרוב בד"נ אף רוב דליתא קמן כמפורש סנהדרין ול"א אין הולכין בפ"נ אחר הרוב. ונראה דתוס' כ' מקרא דוחי בהם שלא יבא בשום ענין כו' ע"ש דאף מיעוט הצלת נפש דוחה כל איסור מ"מ דוקא ברוב אי מת כבר וכדומה דהרוב מורה שלא יהיה הצלה בעשיית האסור והמיעוט שיהיה הצלה אמרינן דהמיעוט שמא יציל נפש דוחה האיסור ג"כ. אבל כשהרוב הוא שחייב מיתה אף דיש מיעוט דפטור מ"מ הא הרוב מורה שאם נציל אותו ההצלה הוא אותו שאין להצילו ואדרבא ובערת. שפיר בזה הרוב עדיף מהמיעוט דחייב ככל רוב דעדיף מהמיעוט כיון דהרוב מורה שאם נציל יהי' הצלה שלא כדין. משא"כ בהנ"ל דאין הרוב דאם נצילו יהיה שלא כדין רק שלא יציל ושפיר המיעוט להציל מי שבודאי חייב להצילו דוחה האיסור כנ"ל

וא"כ כאן בהרוב כותים ג"כ בלא הוחזק מהני הרוב דמור' שאם נציל הוא מי שאין הצלתו דוחה שום איסור כנ"ל ולכך בפירשו כולם ונפל על א' אין מפקחין כנ"ל, אבל בנשאר הקביעו' במקומו ופי' א' למקום א' ונפל עליו ג' שפיר מפקחין דהא באדם שהלך ממקום קביעותו למקום א' אמרי' אף שהלך מ"מ הדר לניחותי' חשיב גם אז קבוע. וא"כ זה שהלך הוי עדיין קבוע רק אם לא יצילו א"כ לא יהיה הדר לניחותי' ובחזקת נכרי הוא דפירש ומרובא והוי ס"ד דא"צ לפקח כנ"ל. וע"ז אמרינן שפיר דלא הלכו בפ"נ אחר הרוב דבזה אם יצילו שוב יהיה שייך הדר לניחותיה ויחשב קבוע א"כ אם יציל תהיה ההצלה למי שהוא ספק שקול דחייב להצילו ושוב המיעוט דוחה ג"כ ושפיר לא הלכו. ומיושב בעזה"י. והגם דלשון הדר לניחותיה לא שייך רק על ביתו שדר ושוק כנ"ל בנזיר ע"ש. מ"מ ודאי אותן העשרה אם נכנס כל א' לחדר א' ועדיין כל העשרה בי' חדרים ביחד ודאי דחשיב קבוע עדיין אף דמפוזרין לגבי מי שצריך ל על א' מהעשרה. א"כ זה שראו שפירש מהעשרה ונפל הגל ומונח תחת הגל ומצטרף אל הט' העומדים במקומם דעכ"פ מן י' אלו יש בתוכם קבוע כנ"ל והוי מחצה על מחצה דחיוב להצילו רק אם לא יצילו וכשמת הוא בחזקת כותי דאין כאן קבוע כלל דלא שייך צירוף ודנין רק עליו. מ"מ מצד פקוח נפש אין הולכין אחר הרוב דאם יצילו מצטרף שפיר והוי קבועה א"כ אין הרוב שאם יציל מי שאין להצילו רק אדרבא מחויב כנ"ל: הלכות כתובות סימן סו

ס"א אסור להתיחד עם הכלה קודם שיכתוב לה כתובה [ויש מקילין ומתירין להתיחד בלא כתובה ובלבד שלא יבעול] והבעל נותן שכר הסופר ואפי' אם ירצה ליחד לה כתובתה במעות או בשאר מטלטלין אין שומעין לו אלא צריך שיכתוב לה שטר על עצמו בדמי הכתובה ויהיו כל נכסיו משועבדים לה או שיעידו עליו עדים ויקנו מידו שהוא חייב לה מנה או ר'. [וי"א דאין לסמוך אעדים רק בשעת הדחק]

א) אסור כו'. מל' הח"מ וב"ש משמע שמפרשים להתיחד לעשות החופה שהוא יחוד לדעת המחבר סי' נ"ה וכ"כ הב"ח להדיא בפי' דברי הטור. וחולק עליו מלשון הרמב"ם צריך כו' שלא יבוא לידי איסור לבעול בלא כתובה אבל אינו איסור ממש ע"ש. אמנם בש"ע לע"ד אין הפי' כן דזה כבר כ' המחבר סי' נ"ה סעיף ג' וצריך לכתוב הכתובה קודם כניסה לחופה ואח"כ מותר באשתו כלשון הרמב"ם דשם מיירי מדין חופה דצריך שתהי' ראויה לביאה להרמב"ם דבנדה גם דיעבד לא מהני וכשאינה ראויה מדרבנן אסור לכתחלה כמ"ש הה"מ פ"י דאישות. ולא מיירי מצד איסור יחוד. דגם אם היה מותר ביחוד צריך שתהיה יחוד הראויה לביאה ע"ש. וכן הרמ"א סי' ס"א חזר וכתבו וצריכין כו' הכתובה כדי כו' ראויה לביאה וכ' למ"ד חופת נדה הוי חופה אף דאינה ראויה לביאה ה"ה אם לא כתב כתובה. ומשמע מדבריו דלהרמב"ם אף דיעבד לא מהני החופה קודם שיכתוב הכתובה והב"ש ס"ק ג' שם כ' דגם להרמב"ם דיעבד מהני כהה"מ. ולשון רמ"א לא משמע כן. רק הב"ש כ' לדינא ע"ש. אבל עכ"פ למה חזרו וכתבו בעלי הש"ע כאן. רק משמע דכאן לא מיירי מדיני החופה רק על איסור היחוד גופי'. היינו אף אם עבר ועשה החופה בלי כתובה דהמחבר סבר כהה"מ דמנהג מ"מ אסור אח"כ ג"כ להתיחד עמה. וכן להפוסקים דחופה לאו היינו יחוד ועשה החופה אסור אח"כ להתיחד וכו'. והטור כתב סתם לפי שפוסק סי' ס"א כהרא"ש דחופת נדה מהני ולא בעי ראויה כו' לכך כ' כאן סתם אסור להתיחד כו' הן יחוד הראשון שהוא החופה אף דמהני מ"מ אסור מצד איסור יחוד. והן אם עבר אסור אח"כ ביחוד. וכן המחבר כתב לב' הדיעות שהביא סי' ס"א. ואף דלכאורה מוכח מהה"מ דלהרמב"ם מותר ביחוד בלא כתובה. דהא כ' הטעם שצריך הכתובה קודם החופה כדי שתהיה ראויה לביאה אף מדרבנן. והא בל"ז אסור החופה משום היחוד להרמב"ם וע"כ דאין איסור יחוד מצד עצמו וכן מלשון הרמב"ם עצמו שכ' צריך לכתוב הכתובה קודם החופה ולא כ' איסור החופה ומשמע רק כדי שתהיה חופה ראויה לביאה גם מדרבנן כמ"ש הה"מ

אמנם נראה די"ל דהא הה"מ הביא ראיה שמנהגם היה לכתוב הכתובה קודם החופה מדשרי ר"א למבעל ולא שאל אם נכתבה הכתובה. רק הם אמרו לו והא לא איכתבא כו'. מוכח שסמך שודאי איכתבא קודם החופה. רק שנזדמן שלא נכתבה ע"ש. וא"כ י"ל דראיה זו לכ"ע. רק להרמב"ם דבעינן חופה הראויה לביאה. א"כ אין הוכחה משם דיחוד אסור בלא כתובה די"ל מה שהי' המנהג לכתוב כתובה קודם החופה הוא רק כדי שתהי' חופה הראויה לביאה. אבל יחוד י"ל דמותר כמ"ש הר"ן. אבל להחולקים על הרמב"ם דלא בעי גם לכתחלה יחוד הראויה לביאה. א"כ ע"כ אין הטעם כנ"ל. ושוב למה באמת היה מנהגם לכתוב קודם החופה מוכח מזה משום דהיחוד אסור בלא כתובה. וא"כ שפיר כ' הש"ע סתם אסור להתיחד עם הכלה. דיחוד הראשון שהוא החופה ממ"נ אסור או דמוכח דצריך חופה ראויה לביאה או דאסור היחוד מצד עצמו כנ"ל. ומ"מ פסק סתם להחמיר לכתחלה כב' החומרות דצריך חופה ראויה ולכתוב הכתובה קודם. ואף אי חופה לאו היינו יחוד דשוב מוכח דצריך ראויה מדרבנן ממנהג הנ"ל. וגם פי' דאסור היחוד כדמוכח להפוסקים דלא כהרמב"ם דלא בעי ראויה דשוב מוכח דיחוד אסור. ואסור אף שכבר היה החופה כנ"ל

והא דפשיט להה"מ דבלא כתובה מהני החופה בדיעבד. דלכאורה מה חילוק בין אינה ראויה לביאה מן