חידושי הרי"ם אבן העזר חלק ג סג

לא מצאתי דם ומהני שפיר פרישת השמלה כנ"ל. ואי הוי אמרינן כדעת קצת פ' דשוי' אנפשי' חתיכה דאיסורא הוא מטעם נדר. הי' אפשר לומר דהא פריך בש"ס כתובות גבי חייבי לאוין ניתי עשה ונדחי ל"ת דהא איכא עשה דלו תהי' לאשה ומשני אי אמרה לא בעינא ליתא לעשה כלל ופי' בתוס' שם דהאיסור לאו גם היא מוזהרת משא"כ העשה אין עלי' כלל ואסורה היא לעבור על הלאו ואם כן כאן דשוי אנפשי' חתיכה דאיסורא ואין עלי' איסור כלל רק עליו דהוי כנדר וא"כ ניהו דקונם חל על דבר מצוה מ"מ אתי עשה ודחי ל"ת דנדר דכאן האיסור רק עליו ונגדו העשה דוחה ל"ת כנ"ל. ואף דבנדר איכא לאו ועשה מ"מ כיון שישנו בשאלה דחי כמו בנזיר כדאמר ריש יבמות. אך דעת כל הפוסקים דשוי אנפשי' חתיכה דאיסורא מטעם הודאת בע"ד הוא א"כ גם בזה כיון שמודה דאסורה עליו אף שיש העשה דאי באמת זינתה אסורה ולא מהני העשה א"כ גם על זה שוי חתיכה דאיסורא שעדיין אסורה עליו. ואפשר לומר כמ"ש הר"ן סוף נדרים דכיון דמשעבדא לי' לא מהני הודאתה טמאה אני לך. וכן כאן דמשועבד לה משום לא יוכל לשלחה לא מהני הודאתה לאסור כנ"ל. ויש לדחות ע"ש. ולדעת הרמב"ם ז"ל דספיקא דאו' מה"ת לקולא רק מדרבנן לחומרא י"ל דאף באשת כהן עכ"פ איכא חדא ספיקא ומותרת מה"ת רק מדרבנן ולא דחי העשה דאורייתא. ואף דבשניות אסורה חף שהוא דרבנן היינו בודאי דרבנן או משום שעלי' יש איסור כנ"ל משא"כ בס' אף שאסור מדרבנן מ"מ כיון שיש עשה לא שייך דחכמים אסרו שלא יבא לאיסור תורה ולכך יבא לודאי איסור ועלי' אין איסור כלל. ויש לדחות. ואי נימא כנ"ל יתישב בזה דברי הרמב"ם ז"ל ה' נערה דכתב ופרשו השמלה שמבררין הדברים כשמלה ותמה הכ"מ הא פ' כראב"י דדוקא בעל ובש"ס מבואר דלראב"י פרשו השמלה דברים ככתבן ע"ש. ולמ"ש מיושב דהא כל התועלת דפרישת השמלה כדי שתהי' מותרת כנ"ל וי"ל דראב"י סבר לא בעינן חתיכה א' מב' חתיכות וס' דאורייתא מה"ת לחומרא ושפיר שייך שוי אנפשי' חתיכה דאיסורא וצריך ופרשו השמלה כפשוטו שתהי' מותרת. אבל הרמב"ם ז"ל דפסק דמה"ת לקולא א"צ לפרשת השמלה כנ"ל ולכך כתב שמבררין הדברים כנ"ל וא"ש

(יג) וי"א דטענת פ"פ לא יוכל לטעון רק נשוי אבל בחור לא כו'. נראה דדוקא לענין להפסידה כתובה אבל לענין איסור שפיר אסורה אף בבחור וכן מבואר ברא"ה ז"ל ובש"מ שם. וכן בדברי רש"י ז"ל שפי' הא בבחור ונאמן לאוסרה כו' ע"ש. ונראה הטעם כמ"ש לקמן כמ"ש תוס' שבועות פ' כ"ה לענין טרוד בפועליו דאין סברא משום טרוד יסבור שכן הוא בודאי רק שע"י טרוד מסופק ומה שאומר בודאי הוא משקר ע"ש. וכן כאן בבחור דלא קים לי' מסופק ע"י זה אבל לא שיסבור שאינו מסופק כלל רק דמה שאומר בברי פ"פ זה משקר ולכך לענין כתובה אמרינן כן ולא שייך חזקה אין אדם טורח רק כשהיא ודאי בתולה אצלו וישקר לגמרי פ"פ ע"ז אמרינן החזקה אין אדם כו'. אבל בבחור שבאמת לא קים לי' והוא ספק אצלו שוב לא שייך החזקה ומה שאומר ברי משקר בכונה להפסיד כתובתה דאינו רוצה אף בספק ולא שייך החזקה כנ"ל. אבל לענין איסור מ"מ כיון שאומר בברי שוי' אנפשי' חתיכה דאיסורא ואף שמשקר אסורה כנ"ל. דע"ז אינו טועה שיסבור בודאי פתח פתוח ומשקר ואסורה כנ"ל

עוד נראה דהא דאמר בש"ס לחד לישנא דאף שנאמן מלקין אותו דמברכתא חביטא לי' ולכך בקי בפ"פ שמזנה ע"ש וא"כ למאי דקי"ל דאינו נאמן דלא קים לי' למה באמת אינו נאמן שמא קים לי' ובאמת מברכתא חביטא לי'. אמנם הא קי"ל דאין אדם משים עצמו רשע ואינו נאמן לענין ממון בדבר שעושה עצמו רשע וא"כ בזה להפסידה כתובתה אף שאומר ברי דקים לי' מ"מ אמרינן דלא קים ליה דע"כ אי נימא דקים ליה הוא משום דמברכתא חביטא ליה ואינו נאמן ע"ז דאין אדם משים עצמו רשע כנ"ל ולכך אמרינן דלא קים ליה ואינו נאמן. אבל לענין שוי אנפשי' חתיכה דאיסורא שהוא לחובתו דלא שייך אין אדם משים עצמו רשע שפיר כיון שאומר בברי דקים ליה אמרינן דלמא באמת מברכתא חביטא ליה וקים ליה ושפיר אסורה מטעם שוי' אנפשי' חתיכה דאיסורא כנ"ל רק לכתובה אינו נאמן כנ"ל

שוב ראיתי בהלכות גדולות ה' מיאון שכתב מקודם באומר אשתי זינתה דאסורה ואח"כ כ' האומר פתח פתוח מצאתי נאמן ודוקא נשוי אבל אינו נשוי אינו נאמן ומלקינן לי' ע"ש דמשמע מדבריו שגם לענין איסור אינו נאמן לאוסרה כלל דלא איירי כלל התם מדיינין כתובה רק לענין איסור ובה' כתובה לא כתב כלל דין זה ע"ש. ועדיין צ"ע בזה

סעיף ז כשאמרו שטענתו על הבתולים טענה אם הוא כהן הרי היא אסורה עליו ואם היא אשת ישראל מותרת לו אא"כ קיבל בה אביה קדושין פחות מג' שנים ויום א'. וי"א הא דנאסרה באשת ישראל דוקא כשאינה מתרצה עצמה אבל אמרה נאנסתי נאמנת וי"א עוד דדוקא שהיא גדולה לפנינו אבל אם היא עדיין קטנה אינה נאסרת

(יד) אם הוא כהן כו' דליכא אלא סד ספיק א ולחומרא וכתב הרי"ף ז"ל אף דאיכא ס"ס שמא מוכת עץ וס' דאין תחתיו ותירוץ דמוכת עץ פתחה סתום כו' ע"ש. ומבואר דבטענת דמים לא מיתסרא אף באשת כהן דאיכא ס"ס דמוכת עץ לדעת הרי"ף ז"ל אמנם דבריו תמוהים כמ"ש הר"ן ז"ל דהא אמר בש"ס אף אנ"ת בתולה נשאת כו' ומשני לא בטענת דמים ומבואר להדיא דגם בטענת דמים אסורה

ונראה לע"ד דלק"מ דהא רש"י ז"ל פי' במתניתין ריש כתובות משכים לב"ד שמתוך כך יתברר הדבר ויבואו עדים כו'. ותמהו התוס' דא"כ מה מייתי סייעתא לר"א ממתניתין הא אף אי אומר פ"פ אינה נאסרת מ"מ שמא יתברר ותירצו דאי אינו נאמן ע"כ אמרינן דלא קים לי' ולא יצא הקול כלל כי יאמרו שטעה כו' ע"ש וכ"כ הר"ן ז"ל שם דאי לא מהימן משתקין לי' שלא להוציא לעז כו' ע"ש. וא"כ מיושב בפשיטות דמשני שפיר לא דקטעין טענת דמים והוא טענה מבוררת וא"כ אף דאיכא ס"ס דמוכת עץ מ"מ שייך שוב שמא יתברר הדבר כו' כיון דעכ"פ טענתו אמת ויצא הקול ויבאו עדים כנ"ל

ומיושב בזה הא דאמר מאי לאו דטעין טענת פ"פ והוא תמוה מנא ליה הא ובתוס' נדחקו הרבה ע"ש. ולמ"ש מיושב דס"ד כשיטת התוס' דהתקנה הי' משום אשת כהן כו' ולא משום שיתברר ולכך דייק שפיר דע"כ בטענת פתח פתוח דבזה תיאסר עכ"פ באשת כהן דליכא למימר בטענת דמים דהא בזה אף באשת כהן תהי' מותרת משום ס"ס דמוכת עץ כדעת הרי"ף ז"ל וע"כ בפ"פ דליכא ס"ס כמ"ש הרי"ף ז"ל. ומשני לא בטענת דמים והטעם שמא יתברר כנ"ל: