חידושי הרי"ם אבן העזר חלק ג נ

ואית לה קנס. וממילא גם טענת בתולים יש לה. או משום דאנן טוענין עבורה מוכת עץ. או דאף שהיא מוכת עץ לית לה רק מנה לרבנן דלא הי' לו להתנות דלא שכיח כנ"ל ואח"כ הקשה הרשב"א על פירוש ר"י דנוקי מא ר"מ הא רבנן היינו דלמה לי' סברא הנ"ל נימא דלא אמרינן כלל דהוי לי' לאתנויי רק דטוענין עבורה מוכת עץ והא ר"מ והא רבנן כנ"ל

ולמ"ש מבואר דעת התוס' ג"כ כפסק הש"ע בחרשת ושוטה אין להן טענת בתולים כלל ובכ' לה מאתים יש לה מאתים אף דק"ל כרבנן דמוכת עץ אין לה אלא מנה מ"מ כאן נתרצה אף שתהי' מוכת עץ. ואפשר לומר דלדין אף שנתברר שהיתה בעולה ג"כ אית לה מאי דכתב לה למ"ש הרמב"ן ז"ל לעיל גבי בתולה מן הנשואין דדייק רבא שכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה מנה ור"א דחי שאני הכא שהרי כנסה ראשון ופי' דאף שכנסה בחזקת בתולה ודאי מ"מ דוקא בכל דוכתי שהוא כנסה בחזקת בתולה שיש לה חינא וכתובתה מאתים ונמצאת בעולה אז הוי מקח טעות אבל בתולה מן הנשואין דכתובתה מנה דאין לה חינא וכנסה רק בחזקת בתולה שאין לה חינא וכיון שע"ז נתרצה ממילא אף נמצאת בעולה לגמרי לא הוי מקח טעות ע"ש. וא"כ גם בחרשת ושוטה כיון דקי"ל מוכת עץ כתובתה מנה דאין לה חינא וא"כ כיון שנתרצה על מוכת עץ וכתב לה מאתים שוב אף שהיא בעולה אינו מקח טעות כמו התם. וי"ל דר"ש לטעמי' אזיל דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה מנה ודייק מברייתא דבתולה מן הנשואין כרבה התם ולא ס"ל סברא הנ"ל דכנסה ראשון ע"ש ולזה הוצרך כאן לומר דטוענין עבורה שהיא מוכת עץ דאם נמצאת בעולה וע"ז לא נתרצה לא הי' לה מאתים אף שנתרצה על מוכת עץ ופריך שפיר אימור דאמר ר"ג היכא דטענה כו' אבל לדידן דקי"ל התה כר"א דש"ה שהרי כנסה ראשון י"ל דאין צורך כלל לטענה דאף שנמצאת בעולה יש לה כיון שנתרצה על מוכת עץ שאין לה חינא שוב לא הוי מקח טעות אף שהיא בעולה. והי' אפשר לישב בזה דברי הרמב"ן ז"ל ג"כ ואינו מוכרח

והנה קשיא לי לדעת הפוסקים הנ"ל דיש להן טענת בתולים להפסיד מנה עכ"פ או בנתברר שהיתה בעולה מפסדת לגמרי אף דלית לה בתנאי ב"ד רק שכ' לה הא קי"ל באיילונית דדוקא מנה ומאתים מפסדת אבל תוספת אית לה וכתב הר"ן ז"ל פרק אלמנה הטעם דאף שהוא מקח טעות לגמרי כיון שלא הכיר בה ובנמצא בה מומין וכה"ג לית (לה תוספת ותירץ דדוקא בכל מומין שהיא יודעת סמך עלי' שאם הי' בה מומין היתה מודיעתו ולא הוצרך להתנות ע"ש אבל איילונית שגם היא לא ידעה ולא שייך דסמך עלי' ולכך בתוספת כתובה שלא הי' מחויב ליתן לה וכתב לה מדעתו ולא התנה כלום נתרצה על הכל ואף שנמצאת איילונית והוא מקח טעות מ"מ אית לה תוספת ע"ש והכי קי"ל בטור וש"ע וכל הפוסקים ותירוץ הר"ן ז"ל מוכרח ע"ש. וא"כ בחרשת ושוטה דלא תיקנו להו כתובה רק שכתב לה מדעתו ודינו כתוספת וא"כ ניהו דק"ל בכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה לית לה תוספת ג"כ מ"מ הא קשה מאיילונית וע"כ כתירוץ הר"ן ז"ל הנ"ל דכיון שהיא ידעה שהיא בעולה סמך עלי' מדלא הודיעתו ודמי לשאר מומין כנ"ל. וכל זה בשאר נשים אבל חרשת ושוטה דלא שייך שסמך עלי' דלא הודיעתו וא"כ דמי ממש לאיילונית הנ"ל דכיון שכתב לה מדעתו ולא התנה כלום ממילא אף שנמצאת בעולה אית לה כל מה דכתב לה דלא גרע בעולה מאיילונית דאית לה תוספת ואף שהוא מקח טעות מ"מ יש לה כל מה שכתב לה כנ"ל

וי"ל בדוחק כמ"ש לעיל דגרע מתוספת דבחרשת ושוטה אף שכתב לה מאתים לא הי' דעתו רק שיהי' לה כתובה כשאר נשים דאית להו מתקנת חכמים וכיון שבשאר נשים בנמצאת בעולה מפסדת ממילא גם בחרשת ושוטה כן דלא עדיפא כנ"ל ודוקא בתוס' שייך סברת הר"ן ז"ל כנ"ל ודוחק. ואף דסברת הר"ן ז"ל לכאורה אינה מובנת דהא קי"ל דלענין גוף הקדושין מתבטל באיילונית ולא אמרינן מדלא התנה כמו בכל המומין ולמה נימא יותר לענין החיוב תוספת מלענין גוף הקדושין אולם ע"כ לחלק כמ"ש שם ע"ש

והיה אפשר דבאמת בש"ס איירי דוקא בנתקדשה כשהיה פיקחת ושייך כמ"ש הר"ן ז"ל דסמך עלי' כנ"ל. ולכך סתם הרמב"ם וש"ע דכל שלא תיקנו לה כתובה אין להן טענת בתולים כלל ואף שנתברר שהיתה בעולה מ"מ אית לה כמו באיילונית הנ"ל כיון שהיתה חרשת ושוטה בשעת נישואין וכן מ"ש הה"מ שאין טענת בתולים אלא להפסידה מה שהוא תנאי ב"ד והיינו כנ"ל. ודעת תוס' נראה מוכרח דסברי דאית לה מאתים אף לרבנן דמוכת עץ כתובתה מנה דאל"ה רק לענין מנה לא הי' צריכין לומר דבחזקת מוכת עץ נשאת והי' סגי במה דטענין עבורה מוכת עץ. ועוד דהיה להם לומר מטעם ס"ס ס' מוכת עץ ואת"ל ד"א שמא תחתיו וממילא הוא באונס דפיתוין אונס דודאי גריעי מקטנה וע"כ דצריכין לטעם הנ"ל כדי שיהי' להן מאתים כנ"ל. ונראה לענין הדין כפסק הש"ע וביש שהות אחר החופה ודאי יש להן מאתים דאף לרש"י ז"ל אמרינן כאן נמצא וכן לדעת התוס' ולהרמב"ן פשיטא דיש להן ר' וכן להרמב"ם והטור ואף דלדעת בעה"מ שם לדידן דקי"ל כר"ג יש להן טענת בתולים לגמרי מ"מ דעת יחידאה היא וליכא מאן דסבר כוותי' כנ"ל. ובאין שהות אחר החופה או בקידש ובעל לאלתר בזה לרש"י ז"ל ג"כ יש להן טענת בתולים עכ"פ שלא יהי' לה רק מנה ואפשר דיכול לומר קים לי כרש"י ובעה"מ ז"ל

ואפשר דבאשת ישראל לכ"ע לא מהימן בשוטה דלא שייך חזקה אין אדם טורח כו' דאינה נאסרת וגם משום שהוא מקח טעות לא שייך דהא לא תיקנו לה קדושין ונשואין כלל. ולמ"ש הב"ש דאף שותקת לא מהימן גם כאן אינו נאמן ואינו מוכרח דאפשר כיון שאינה טוענת ברי אף בלא חזקה דאין אדם טורח כו' מהימן ובלא בעל לאלתר רק אין שהות אחר החופה י"ל כיון דליכא חזקה דאין אדם טורח כו' עכ"פ ספיקא הוא שמא משקר והוי ס"ס דאת"ל שאומר אמת שמא תחתיו ואית לה מאתים. ואף דס"ס לא מהני להוציא ממון בלא טענת ברי מ"מ מסייע גם חזקת הגוף ולדעת בעה"מ ורמב"ן פ"ב דכתובות מהני אף רוב וחזקת הגוף להוציא ע"ש. ובקידש ובעל לאלתר דאי אפשר תחתיו נראה דספיקא הוא דהא לדעת הרמב"ן אית לה מאתים דטוענין מוכת עץ ע"ש וכ"כ הרשב"א ז"ל בחידושיו ע"ש ולהר"ן ז"ל י"ל דדמי לאיילונית כמ"ש לעיל דאית לה תוספות ולדעת התוס' ג"כ אית לה מאתים שנשאת בחזקת מוכת עץ כנ"ל. ובהיתה פיקחת בשעת קדושין ונתחרשה או נשתטה אח"כ זה לא נכלל בפסק הרמב"ם וש"ע דהנהו אית להו כתובה מדינא ויש להסתפק אית להו טענת בתולים להפסידה לגמרי או רק לענין