חידושי הרי"ם אבן העזר חלק ג מג

ולא צריך כלל לקידש ובעל לאלתר לר"א רק לרבא כנ"ל וא"כ גם אם נפרש כנ"ל ממילא הא דאמר רב אשי לעול לית לה קאי אף בכהאי גוונא שכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה מבעל ג"כ אין לה כלום. וא"כ לדידן דקי"ל כר' אשי שפיר אף בכה"ג הוי מקח טעות לגמרי ואין לה כלום כנ"ל. וכן משמע פשט דברי הפוסקים סתמא כנ"ל

סעיף ו בתולה שהיא בוגרת או סומא כתובתה מאתים וכן איילונית אם הכיר בה כתובתה מאתים

סעיף ז השוטה לא תיקנו לה נשואין כלל

(טו) איילונית אם הכיר כו' אבל אם לא בה לית לה כתובה כמבואר בש"ס ולכאורה יש להקשות הא לענין יבום פליגי ר"מ ורבנן [ביבמות דף קי"ט] ר"מ סבר קטנה לא מיבמין שמא תמצא איילונית דחייש למעוטא ורבנן אזלי בתר רובא וא"כ מוכח דלא עדיף האי רוב משאר רובא דבמיעוט דלא שכיח גם ר"מ לא חייש. וא"כ למה בקטנה כשמגרשה אית לה כתובה מיד כמבואר בש"ע סי' קי"ו ס"ו] וש"ס יבמות קי"ג הא קי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב וא"כ ניחוש שמא תמצא איילונית ולית לה כתובה שהי' מקח טעות למפרע ואף דרובא לאו איילונית הן מ"מ לא מהני לענין ממון להוציא כנ"ל. ולחד תירוצא שכ' תוס' סנהדרין ג' ע"ב דרובא דלרדיא זבני לא חשוב כו' אבל רוב המועיל בדיני נפשות כ"ש שמועיל בממון ע"ש. ואם כן כיון דמבואר בש"ס סנהדרין ס"ט דהך רוב דלאו איילונית מהני לענין מיתה ע"ש ממילא מהני להוציא ממון ג"כ. אבל לשאר תירוצים שכתבו תוס' ב"ק [דף כ"ז ע"ב] וכמה דוכתי דאף רוב גמור לא מהני קשה כנ"ל

ונראה בפשיטות כדאמר בש"ס כתובות דף י"א ע"א] גבי גיורת קטנה דפריך יהבינן לה כתובה ואזלה ואכלה בגיותה ושמא תמחה והיא נכרית למפרע וכו' ומשני רבא שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ומבואר דאף באותה קטנה שמן הדין לא הי' לה כתובה מחשש שמא תמחה אעפ"כ יש לה כתובה מיד מטעם שלא תהא כו' דאל"ה יגרשה כיון שלא יצטרך ליתן לה עד שתגדיל ע"ש. וממילא כן בכל קטנה אף דיש לחוש שתמצא איילונית מ"מ אית לה מיד שלא תהא קלה כו'. אך להפוסקים שהבאתי לעיל דלענין להמתין עד שתגדיל לא שייך שלא תהא קלה כו' א"כ קשה דלא יתחייב ליתן עד שתגדיל. וכן לאביי דפריך מכתובה וסבר דהיכא דלית לה מדינא לא אמרינן שלא תהא א"כ קשה כנ"ל מכל קטנה. ודוחק לומר דסבר כרב דהולכין בממון אחר הרוב דלא כהלכתא. ועוד דא"כ מה פריך מקנס דניחוש שמא תמחה הא כיון דזכות הוא א"כ ע"ז עצמו איכא רוב שלא תמחה וכ"כ בש"מ שם דלכך לענין איסור סמכינן אם כן ע"כ דסבר אין הולכין בממון כו'. וי"ל דלענין חשש שתמחה מסייע החזקה שהיתה נכרית ואמרינן שתמחה ותשאר נכרית משא"כ לענין איילונית

ונראה כדברי הפוסקים שכתבו דהיכא דמחזקינן הרוב לענין איסור שוב מועיל לממון גם כן ודוקא היכא שלא בא הרוב רק לענין ממון לא מהני. וא"כ בזה דקי"ל בקדושין דף י' ע"א קטנה המתקדשת כו' אם בא עליה מומתין על ידה ומהני הרוב להחזיקה באשת איש גמורה ומחייבינן מיתה הבא עליה ולא חיישינן שתמצא איילונית ממילא שוב מהני לענין כתובה ג"כ להוציא מיד כנ"ל

עוד י"ל דגם אביי מודה דכיון שתקנו רבנן נשואין לקטנה ממילא תקנו כתיבה ג"כ משום שלא תהא קלה כו' כיון דחשש זה שייך בכל הקטנות שמא תמצא איילונית ודוקא בגיורת לא סבר כנ"ל דמה צורך הי' לתקן גבי גיורת שלא מן הדין שלא ניחוש שמא תמחה ולכך פריך כנ"ל משא"כ בשאר קטנה

(טז) השוטה לא תקנו לה נשואין כו'. אף שכבר מבואר לעיל סי' ס"ד דאין להן קדושין כלל נראה דקמ"ל כאן דאף שנתקדשה כשהיתה פקחית ונשתטית לא שייך גבה נשואין ועדיין היא ארוסה כמקדם דהא גם לנשואין בעי דעתה שתתרצה דהא פ"ב דקדושין דף מ"ה ע"ב] אמר בש"ס בקטנה שנתקדשה לדעת אביה ונשאת שלא לדעת אביה כו' דלא מהני הנשואין לענין תרומה ושאר דברים כשאין האב מרוצה. וכן בגדולה צריך דעתה ולא מהני בשוטה כנ"ל. אך לכאורה למ"ש הר"ן ז"ל ריש קדושין דהא דביאה גומר כמו חופה הוא מסברא כו' ועוד דילפינן מק"ו מיבמה מה יבמה שאין כסף קונה בה ביאה גומר בה אשה שכסף קונה אינו דין שביאה גומרת בה כו'. וא"כ כיון דקי"ל ביבמה דקונה שלא מדעתה ג"כ ואף חרשת ושוטה ממילא באשה תהי' נעשית נשואה ג"כ בביאה שלא מדעתה ובשוטה וכה"ג דשייך ג"כ ק"ו הנ"ל מיבמה דלא שייך הפירכא דזקוקה ועומדת כיון שגם זו מקודשת וכמ"ש הר"ן שם. וכן הרי"ף ז"ל פרק הבא על יבמתו כתב ג"כ דגומר דומיא דיבמה ע"ש. וא"כ כשנתקדשה פיקחת תועיל הביאה לשם נשואין אף שנתחרשת או נשתטה. ולשמואל דאמר לא קנה אלא לדברים האמורים בפרשה י"ל קצת. אולם הרמב"ם ז"ל פי' סתם דקנה לכל

אמנם הא מבואר בש"ס הנ"ל דבעי נשאת לדעת. והי' אפשר דזה דוקא בחופה דבזה לא שייך הק"ו מיבמה ובעי דעתה וכן מבואר ריש קדושין ה' ע"ב מה להצד השוה שישנה בע"כ משא"כ חופה ע"ש. אבל ביאה י"ל דאמרינן הק"ו כנ"ל. והי' אפשר לומר למאי דאמר כתובות מ"ז דזכי ליה רחמנא לאב למימסרה לחופה ופירש"י ז"ל דכתיב את בתי נתתי לאיש כו' משמע כל עניני נתינה ואף לחופה שתגמור ע"ש וממילא לענין ביאה שתגמור ילפינן ג"כ דבעי דעת האב כיון שגם זה הוא מכלל הקנין. וממילא גם דעתה בעי. והוא קצת דוחק. ובגוף הק"ו שכתב הר"ן ז"ל יש לדון דבשלמא לענין קנין דבעי בש"ס למילף מיבמה י"ל דיליף באמת דביאה יהי' נשואין עושה כמו יבמה. אבל עכשיו דקי"ל ביאה אירוסין עושה איכא למיפרך מה ליבמה שכן הביאה קונה וגומר משא"כ באשה דביאה לחוד ודאי אינו גומר אף אחר שנלמוד מיבמה וכמ"ש תוס' יבמות נ"ט ע"ב ע"ש

אך י"ל דהק"ו הוא מה יבמה שאין כסף קונה ביאה גומר היכא שכבר זקוקה ועומדת אשה שכסף קונה אין דין שתגמור ביאה היכא שכבר זקוקה היינו אחר קדושין ולא שייך הפירכא הנ"ל דהא דאין עושה נשואין היינו שאינה זקוקה עדיין משא"כ אחר קדושין כנ"ל

ואין להקשות להר"ן ז"ל א"כ לר"ה דאמר חופה קונה מק"ו מה כסף שאינו גומר קונה חופה שגומר אינו דין שיקנה ע"ש. אם כן למה ליה ובעלה שנקנית בביאה הא שייך זה הק"ו עצמו על ביאה ג"כ דהא גומר מק"ו דיבמה כנ"ל. דז"א דבלא ובעלה והוי אמרי' דאין ביאה קונה דלענין קנין ליכא למילף מיבמה שזקוקה כו' וא"כ שוב נימא דאין ביאה גומרת ג"כ דליכא למילף מיבמה דאיכא למיפרך מה ליבמה שכן ביאה קונה בה רק עכשיו דכ' ובעלה שביאה קונה שייך הק"ו הנ"ל