חידושי הרי"ם אבן העזר חלק ג ד

דאמר ח' לגמלא פרחא מ"מ בהזמה חייב מיתה מדלא מתרץ דבריו. מה שאין כן כשלא פסקו ב"ד רק לפסלו אחר כך על העדות שחתם וכה"ג י"ל כנ"ל. מכל מקום מבואר שם בש"ך י"ד קפ"ט דצריך להוציא מפי' עיין שם מ"מ משמע רק לאיסור לא למלקות. ובהוחזק שקרא ראשון או נשא כפיו הוי כהוחזקה נדה דא"מ אמתלא. רק בדבור יש להסתפק די"ל מדינא עד אחד נאמן רק מעלה וא"כ לענין לאסור י"ל דנאמן בתורת עדות וא"מ אמתלא ויש לדחות. גם יש נ"מ אם אמר שיודע שאביו כהן דמטעם שוי' ח"ד שהוא הודאה הוי נגד עצמו כהוחזק בב' עדים דלא אמרינן שמא בן גרושה הוא כמ"ש לקמן ולוקה כשנשא גרושה מה שאין כן אם חוזר דמהני על ההודאה אמתלא רק בתורת שהי' נאמן כעד אחד א"כ הוי רק ע"י עד אחד דאין בנו בחזקת כו' דשמא נתחלל ע"ש. גם אם יש ע"א שאינו כהן שוב הי' מהני אמתלא

ובקדושין ס"ג מודה ר"א באומרת נתקדשתי אין נאמנת לסקול ע"י ורש"י פי' לסקול אותה כשזינתה וגם הרמב"ם פירש כן סוף פרק א' מאיסורי ביאה. וצ"ל דוקא להרוג אבל למלקות לוקה. ובש"ס לא משמע כן דאמר ר"ח אחד זה ואחד זה אין סוקלין ומייתי עלה אבל לא למכות ולעונשין ע"ש משמע דשניהם שוים ויש לדחות. גם י"ל דלהפ' שנחד"א מטעם נדר אין איסור יותר מבל יחל שהוא רק למלקות אם כן אף אי מטעם הודאה הוא רק במה שאפשר לו לחייב ולאסור על עצמו כמו ממון והיינו לאסור מלקות לא לעונש מיתה שזה אי אפשר לו לעשות כשאינו חייב מיתה לעשות איסור על עצמו שיהי' עליו חיוב מיתה כנ"ל. ולכך לענין נאמנות האב שוה מכות למיתה כנ"ל מה שאין כן נאמנות על עצמו שמטעם הודאה שוי' אנפשיה כו' הוא רק למלקות כנ"ל. ולכאורה לא יועיל ההתראה על איסור גרושה לכהן אם אינו כהן רק בל יחל. וצ"ל גם להפוסקים משום נדר הוי איסור זה דגרושה לכהן. וכ"ש לדידן דעיקר משום הודאה כנ"ל. דאי מטעם נדר הוי כמתפיס בדבר איסור הרי עלי כאימא דלאו כלום. וע"כ מטעם הודאה רק מכל מקום כיון דילפינן ממון כי הוא זה כמ"ש רש"י פרק האומר היינו משום שממונו בידו להתחייב וליתן וכן לענין הודאת איסור כנ"ל. וחשיב כודאי שהוא כהן לגבי דידיה שתועיל התראה כנ"ל. ונראה דלהמחבר כיון שלא נתקבלו דבריו כלל מהני להראב"ד אמתלא זו עצמה כמו בטמאה כו'. ולרמב"ם על כל פנים אמתלא אחרת ולרמ"א י"ל גם לראב"ד לא מהני דנתקבלו כנ"ל אף שעדיין לא קרא רק אמתלא אחרת ואם קרא כהן ונשא כפיו הוי כהוחזקה כו' דלא מהני כלל אמתלא וכמ"ש י"ד קפ"ח בפרט נשיאת כפים דאין אדם משים עצמו רשע

(ה) והנבעלת ספק חללה. הוא לשון הרמב"ם ז"ל ולא כתב כלל מנין לו זה דהא שוי' נפשיה ח"ד אינו מועיל לחוב לאחריני ואי חשיב הוחזק יהי' ודאי. ונראה הטעם דהא פסק הרמב"ם ז"ל בהוחזק ח' על פי ע"א שהוא חלב לוקה האוכלו אח"כ. וכיון דמן התורה עד אחד נאמן באסורין ואף בע"ד שהוא כהן רק מעלה עשו דאינו נאמן כמ"ש הר"ן. ואם כן לכאורה כיון שאינו נאמן לנשיאת כפים וליוחסין שוב לענין איסור בגרושה וטומאה יהי' נאמן מן התורה כמו שם דכשאינו נאמן לכנוס נאמן ליתן גט כנ"ל כיון שהדין הוא כן. וא"כ כיון שיהי' נאמן בתורת עדות יהי' חשוב כמו בחלב הוחזק כנ"ל. וצ"ל דאין זה חשיב הוחזק כהן על פי עד אחד כיון שאין מאמינים לו לנשיאת כפים ולקרא כו'. ואף אי פלגינן דיבוריה מ"מ כיון שתלוי זה בזה ולזה אין מאמינים לא חשיב הוחזק כלל. ומכל מקום נראה דלענין ספק שפיר חשיב הוחזק דהדין כן בספק כהן שאינו נושא כפיו כו' ואסור בפסולי כהונה וכיון דעדותו מהני מן התורה רק משום מעלה שוב הוחזק ספק כהן על פי עצמו. וממילא הנבעלת ספק חללה כנ"ל לא מצד הודאה לחוד. ואם כן אפשר דגם אמתלא אינו מועיל כמו בכל עד להרבה פוסקים אף באסור ע"ש: סימן ד

סעיף א ממזרים ונתינים אסורים איסור עולם כו' בענין נתינים ע"ש בתוס' ורש"י דלכל שיטה יש כמה קושי' דבכמה דוכתי משמע דמדאורייתא אסורי' בקהל ומכמה מקומות דיהושע גזר ואחר כך דוד גזר גם כשאין בית המקדש קיים. וגם בימי רבי בקשו להתיר נתינים דמשמע בקהל ור"ת ז"ל נדחק הרבה ע"ש

ולע"ד למ"ש רמב"ן ז"ל פרשת שופטים דשבעה אומות היו צריכין לקבל עליהן מס ושיעבוד והי' ג"כ מותר להחיותם רק ערמת הגבעונים הי' להיות בעלי ברית לא עבדות ולכך גזר עליהם יהושע מס לבית המקדש מהם ושיעבוד היינו שיוכל כל אחד מישראל ליקח מהם לחטוב עצים כו' ונותן לו שכר הראוי כו'. ויש אומרים שלפי שמאנו תחלה בשלום לא הי' מועיל אחר כך ורמב"ם כתב לפי שכרתו להם ברית וכתיב לא תכרות כו' והרמב"ן דחה כי ודאי שקבלו עליהם שלא לעבוד ע"ז ע"ש

והנה למאי דקי"ל תלוה וזבין מהני וכן תלוה כשרוצים להרגו מבואר בפוסקים דאף בלא דמי גמיר ומקני וכן מפורש בש"ס גיטין נ"ה סקריקון כו' שא קרקע זו ואל תמיתני כו' דאגב אונסיה גמר ומקני כיון דקטלי ע"ש. א"כ גם בנכרי תלוה וזבין עצמי' לעבד ג"כ נראה דמהני ונהי דבשביל מעות יש להסתפק כיון דמה שקנה עבד כו' ולא יהי' לו. מ"מ באונס קטלא כו' ודאי דמהני כו' וא"כ כיון שהיו ראוים להרגם לולי שקבלו עליהם עבדות א"כ מכרו עצמם לעבדים מאונס מיתה ודאי דהוי עבדים מה"ת ומלו וטבלו לשם עבדות גמור. דהא קבלו עליהם מה שאמר יהושע כטוב וכישר כו'. והגם די"ל דמשום השבועה לא היו רשאין להמיתם גם שלא יקבלו עליהם עבדות וממילא לא גמרי ומקני. ומדויק לשון הפסוק שהתלוננו על השבועה ודוחק דהא הי' בטעות ולבטל המצוה והא מפורש יחיו ויהיו חוטבי כו' דבשביל זה החיוב א"כ כיון דאמרי רוצה אני כטוב כו' עשה כו' נמכרו לכל ישראל לעבדים. וכן אי מטעם הפקר ב"ד הפקר גם כן להמבואר ברשב"א דמה אבות מנחילין שיכולין לזכות והוי שלו מן התורה ממילא מה שעשאום יהושע לעבדים מהני מן התורה שיקנו לישראל ושוב הי' מילה וטבילה לעבדות. וממילא אי אפשר להם להתגייר אחר כך ככל עבד ואסור בקהל לעולם מן התורה. וא"ל דאם כן אם ישחרר אחד מישראל מה יהי' דינם בחצי עבד וחצי בן חורין דזה אינו כיון שקנוים לכל העדה שמי שירצה יקחנו לעבודתו אם כן במה שמשחרר אחד אין העבד זוכה בחלקו דממילא הוי של כל ישראל עדיין אף שזה סילק עצמו כיון דאין לשום אחד חלק מיוחד וגרע מהא דפירות וגוף דלא קרינן עבדו כו' וגם לצאת בשן ועין אינו יוצא כנ"ל דאינו מיוחד לשום אחד

וממילא אתי שפיר דיהושע גזר רק כל זמן שבית המקדש קיים וממילא אח"כ שנפסק העבדות