חידושי הרי"ם אבן העזר חלק ג ג

מכל מקום בעי ב' לתרומה למאן דאמר מעלין כנ"ל. וע"כ כמ"ש תוס' דאף דבעי ב' מ"מ חיישינן שמא לא הי' כדין וע"ז אמרינן כיון דלא חציף כיון דהדין בודקין לנ"כ. משא"כ עכשיו דנימא שנאמן בדיבורו לחוד כ"ע מודים דאין מעלין. וכן מפורש בהה"מ פרק ך' דלמ"ד מעלין מנשיאת כפים בעי ב' לישא כפיו ע"ש

(ג) בזמן הזה כו'. וקשה דהרי כל מתנות כהונה נוהגים בארץ ישראל זרוע לחיים וקיבה וראשית הגז וגם בחוץ לארץ בכור בעל מום ופדיון. גם עכ"פ הי' לו להזכיר אי נאמן לעניני ממון הנ"ל. גם אי תפיס אם מהני דאף לחולקין על הרמב"ם דתקפו כהן מוציאין י"ל ספק בכור דהתפיסה בספק מה שאין כן זה שאמר כהן אני הוי ברי ושמא להחזיק. ונראה דלא מהני תפיסה. דהא לענין מתנות הנ"ל למה יהי' נאמן לממון כמו באבדה דלא מהני ברי אף דאין נגד חזקות ממון מכל מקום טוענין בשביל האחרים דשלא בפניו כמו יתומים. וכ"ש לענין תרומה וכהאי גוונא דהקישו הכתוב לנחלה וירושה לבני אהרן והוי כספק ויבם בנכסי סבא דאין ספק מוציא מידי ודאי ואף תפיסה לא מהני ספק יורש נגד ודאי וכן זה שהוא ספק כהן נגד הודאים. ואף עד אחד לא יועיל לממון ובש"ס ופוסקים משמע דמהני לענין המתנות ולהיות חולקין לו תרומה ע"ש. אך יש לומר הטעם דאין זה חשוב לממון דהא אין מחוייבים ליתן לו רק כשיתן לו הבעל הבית מדעתו אם יהי' יוצא ידי נתינה לצאת ידי שמים שלא יהי' נקרא מזיק מ"כ ושיחשוב קיים מצות נתינה ושוב זה כשאר איסורין דעד אחד נאמן וגם בע"ד מצד ברי דחזינן דברי ושמא חייב לצאת ידי שמים ומהני ג"כ לפטור מלצאת ידי שמים ולא מיקרי ענין ממון ולא דמי לאבדה דאף שאינו מוחזק על כל פנים הוא ממון של אדם אחד מה שאין כן מתנות כהונה גם לא דמי לשותפות אף דלית שוה פרוטה לכל חד כדאמר פרק ב' דבבא מציעא דאין זה של כולם רק למי שינתן כנ"ל. ולכך נאמן מדינא כנ"ל אבל בתפס בע"כ לענין שיועיל תפיסה שלא מדעת בעלים שוב הוי ממון ואינו נאמן כלל אך לא דמי כלל לספק ויבם כו' דשם הנכסים שלהם ודאי דיורשים מה שאין כן מתנות כהונה דעדיין אין להודאים גם כן לשום אחד זכות בבירור וכמ"ש רש"י פסחים פרק א"ע לענין בל יראה בחלה. וי"ל דמהני ברי ושמא נגדם שיועיל תפיסה. אולם לענ"ד מה שכתבו תוס' דתקפו כהן על קושיתם הא יכול ליתנו לכהן אחר ותירץ דאין צריך לשלם להם רק טובת הנאה גם אי ממון ע"ש. וקשה וכי חמסן דרוצה ליתן דמים יכול לתפוס בע"כ כשאין בעליו רוצים למכור. וכן בעל הבית דטובת הנאה יש לו ליתן למי שירצה איך יוכל לתפוס ולכופו לקבל דמים בשביל הטובת הנאה. לכך לעניית דעתי דוקא שם בספק דאינו צריך ליתן לשום כהן בלא תפיסה א"כ אדרבא בטל מצות נתינה ממנו ושוב מהני תפיסת הכהן דהא אין לו טובת הנאה מצד מצות נתינה דפקע רק להחזיק לעצמו בתורת ספק שלו וגם אם יתנו לכהן מתנה הוא דיהיב בתורת שלו ושוב מהני תקפו כהן בתורת ספק שלו. וכדאמר משנה נדרים פרק י"א קונם כהנים כו' נהנין לי באין ונוטלים בע"כ כיון דלא יוכל לקיים מצות נתינה. דלא מעטיה קרא ונתן ולא כשיטול רק כשיקיים ונתן אין רשאי לגזול כנ"ל. ואם כן בודאי בכור ומתנות כהונה אדרבא לא מהני כלל תפיסת הכהן וממילא גם כאן דמתנות כהונה ודאי רק הוא ספק כהן לא מהני תפיסה כלל דיתנו לכהן אחר ויקויים נתינה כנ"ל. אך תוספ' לא ס"ל כן ובטלה דעתו. מ"מ גם לתוס' י"ל דאין מהני תפיסה דהא יבמות פרק י"א בכהנת שנתערב ולדה כו' תנן אין מוציאין שלהם מת"י כו' דמשמע אבל תפיסה לא מהני. ונהי דשם בספק להם ג"כ מכל מקום יקשה למאן דאמר תקפו כהן אין מוציאין גם בספק וע"כ לחלק דגרע ספק כהן מספק בכור. אם כך י"ל דגם בברי לא מהני. ומ"מ אינו מוכרח דאפשר דנאמן דהא בלקט שכחה ופאה ומעשר עני. כל שבא בתורת עני נוטל ואינו צריך לברר שהוא עני. הגם די"ל דחזקת לא אמיד מהני כדאמר פרק הכותב דלא אמיד כו' וכן בתק' נגזל וכמה דוכתי דמהני אומדנא דלא אמיד כשאין להוציא מכל מקום הא במשנה דפיאה בעל הבית העובר ממקום כו' רשאי ליטול כו' ומשמע דבסתם שיבא ליטול יניחהו אף מקום שאין מכירין. והגם די"ל דוקא מתנות עניים דאי אפשר לברר דיש מתרושש כו' כדאמר באריסא דב"ז א"כ ע"כ דאמרה תורה סתם. מה שאין כן כהנים שיש בירור. דמכל מקום יצטרך שיהי' בחזקת עני עכ"פ. אך אין ראיה דקיימא לן אין בודקין למזונות ולכך מאמינים דעני אף שיש חשש שקר מ"מ החשש להיפוך הוא פ"נ. מה שאין כן מתנות כהונה לא בתורת עני הוי כלפרנסה דבודקין כנ"ל. בא ואמר כסוני כו' ע"ש. ולענין ה' סלעים דפדיון הבן נראה ודאי דלא מהני דאם אינו כהן המעות דבעלים ותפס משלהם כנ"ל

וצ"ל דסבירא ליה לרמ"א כיון דלא אמר החששות רק לאיסור משמע דאין חוששין שמא כו' לענין ממון במה דאין איסור רק לתרומה שע"י שיתנו יאכל. ומה דקשה דעל כל פנים לענין נשיאת כפים לא יהי' נאמן שהוא דאורייתא ולא שייך טעם ב"ש שאין לו הנאה דעל כל פנים אומר כדי ליקח מתנות כהונה ופדיון כנ"ל. צ"ל כמו שכתב הר"ן קדושין פרק האומר גבי נאמן ליתן גט דאין אדם חוטא ולא לו ואינו נאמן לכנוס כו' דאף דאומר קדשתי וכונתו לכנוס לא יהי' נאמן גם לגט. וכתב הטעם דכיון דאומרים לו דאינו נאמן לכנוס הי' לו לחזור ע"ש וגם כאן אומרים דאינו נאמן לממון. אך אם כן הי' צריך על כל פנים שיפסקו הב"ד לו דאינו נאמן לממון. גם שם כתב הר"ן אינו חשוד להתיר א"א איסור חמור ע"ש מה שאין כן כאן ועוד דסבר שיוחזק לכהן בנשיאת כפיו וממילא יתנו לו אחר כך מתנות כהונה. ועוד דפדיון איסור גמור שהבן לא יהי' נפדה כנ"ל. וצ"ל בדוחק כמ"ש לעיל כיון דביד בעליו ליתן למי שירצה אינו נוגע כנ"ל

מ"ש לעיל מלשון המשנה אין מוציאין כו' למידוק דא"מ תפיסה אין הכרח דמרישא דייק איפכא אין נותנין אין חולקין כו' וי"ל דלא מיירי מליטול בעצמו דאסור כנ"ל

(ד) ואם נשא או נטמא לוקה כו'. והא אין מלקות בזה"ז. נ"מ שיהי' פסול לעדות מן התורה. ולכאורה אינו מוכרח דהא להראב"ד דפסק בטמאה אני לך דא"נ דגם לא"מ מהני זה עצמו לאמתלא שעיניה נתנה באחר כיון שלא נתקבלו דבריה ע"ש דמותרת לכהן וא"כ לדידיה גם שאמר כהן אני כדי להעלותו וכיון שלא האמינוהו יחשב אמתלא. וממילא אין לוקין כיון דנשא או נטמא הוי חזרה כמ"ש רמ"א הלכות נדה כשבאה אצלו הוי כהוציאה אמתלא מפיה ע"ש. ומכל מקום לוקה ממש אתי שפיר כיון דהתרה בו וקיבל התראה ולא אמר האמתלא לא מהני אח"כ כמ"ש הרמב"ם לענין שבועה ואם כן עכשיו שאין מלקות ובלי התראה רק שיהי' פסול מן התורה שוב כיון דמהני אמתלא אינו כלל בחיוב מלקות כנ"ל. ואם פסקו ב"ד שפסול לעדות ולא אמר האמתלא שפיר פסול כמו שכתבו תוס' דגם למאן