חידושי הרי"ם אבן העזר חלק ג לח

וכשאינה מוחית אז שהוא עיקר הגירות אז יתן לה הכתובה. א"כ נראה דאין צריך ליתן לה כלל אף שלא מיחתה כדי שלא יאמרו שנתגיירה ולא מיחתה כדי שיתן לה הכתובה כיון שכבר הריוח ברור ע"י הגירות וכמו ברבית הנ"ל. דבשלמא כשלא גירשה אין עדיין ריוח וכיון שלא מיחתה צריך אח"כ ליתן כשמגרשה. משא"כ כיון שכבר גירשה קודם שגדלה ולא מיחתה כנ"ל. וא"כ שוב נראה דצריך ליתן לה מיד אף בעודה קטנה כטעמא דרבא שלא תהא קלה בעיניו להוציאה דלא שייך טעם הנ"ל דהא אם נימא דלא יתן לה עכשיו עד שתגדיל א"כ גם משתגדיל לא יצטרך יתן לה מטעם שלא יאמרו הנ"ל וממילא תהיה קלה כו' וצריך שפיר ליתן מיד כנ"ל וכמו לס"ד כיון שלא יתן לעולם שייך שלא תהא כו'. וא"ש דסתמו דצריך ליתן הכתובה

ואפשר לדחות דכיון דכשהגדילה ולא מיחתה הוי גיורת למפרע לא שייך הטעם דיאמרו בשביל המעות נתגיירה ולא מיחתה כיון שבל"ז עומדת בחזקת שלא תמחה

ולכאורה הי' נראה דאסור לדור עמה בעודה קטנה כמבואר בש"ס קדושין מ"ה ע"ב בניסת שלא לדעת אבי' דסבר ר"א אינה אוכלת בתרומה שמא ימחה אבי' ונמצאת זרה אוכלת בתרומה למפרע ואף רב לא פליג אלא התם דאסור רק מדרבנן דמה"ת גם ארוסה אוכלת ע"ש. וא"כ כאן שייך חשש הנ"ל שאסור לבא עלי' שמא תמחה כשתגדיל ועבר למפרע על לאו כיון שהיא כותית למפרע וכאן יהי' איסור דאורייתא למפרע גם רב מודה כנ"ל. אך נראה דז"א דהכא כיון דאמרינן דזכות הוא בקטן דלא טעים כו' א"כ מטעם זה עצמו לא חיישינן שמא תמחה כיון דמסתמא ניחא לה לא תמחה ודוקא התם בניסת דלגבי אבי' לא הוי זכות בלא דעתו חוששין שימחה משא"כ כאן. ודוקא לענין ממון פריך דלא נוציא ממון מספיקא וכמו דאין הולכין בעמון אחר הרוב אבל לענין איסור סמכינן כנ"ל. ואף דהא קי"ל גבי ה"ז גיטך שעה א' קודם מותי דאסורה בתרומה שמא ימות ותהי' זרה למפרע ואף דמיתה לא שכיח אעפ"כ חיישינן וכן כאן אף דלא שכיח שתמחה הי' לנו לחוש כנ"ל. ואפשר דמיתה שכיח יותר מכאן שתמחה כשכבר נתגיירה. אמנם נראה דמ"מ אסורה דהא תוס' שם הקשו הא לית לי' זכי' לקטן מה"ת רק מדרבנן ותירצו דסבר יש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת אף בקום ועשה ע"ש וא"כ לדידן דקי"ל אין כח כו' א"כ כיון דזכי' בקטן רק מדרבנן אסורה עלי' כיון דמה"ת נכרית גמורה היא עדיין. ולא מהני הגירות רק לענין מילי דרבנן להיות מגעו ביין כשר כמ"ש רש"י ז"ל ע"ש אך בתוס' סנהדרין ס"ח ע"ב ד"ה קטן כ' דמהני שפיר הגירות מדאורייתא דאף דלית לי' זכי' מה"ת מ"מ בזה אין הטבילה לזכות עבורו רק הוא זוכה בעצמו בגופו דנעשה גר רק דאם הי' חוב לא הי' לב"ד להתמצע ולהכניס בדבר וכ' שם להדיא דאף למ"ד אין כח ביד חכמים בקום ועשה מ"מ מותר בבת ישראל. והא דהגדילו יכולין למחות הא אמרינן כשגדלו ולא מיחו כו' דמהני המילה וטבילה של קטנות שבגופם ואין חסרים אלא קבלת מצות ומתוך שגדלו ולא מיחו היינו קבלה ע"ש ולכאורה אינו מובן הא בעינן שהמילה וטבילה יהי' לשם גירות וא"כ כיון דקטן לאו בר כונה הוא איך מהני דבשלמא מטעם זכי' שפיר מהני כונת הגדול שב"ד מטבילין אותו לשם גירות וכיון דמכוונו לאדם הוי כטבל בעצמו בכונה דבכל דבר מהני כונת השליח. אבל למ"ש תוס' דאין זכי' לקטן רק דמהני מצד שטובל בעצמו וזוכה בגופו ובזה הא ליכא כונה ולא מהני ועיין יבמות מ"ה דאמר מי לא טבלה לנדותה כו' ופירש"י ז"ל דזה לא מיקרי לשם יהדות אבל בלא כונה לא מהני. ונראה דאף דבעי כונה אבל רצון י"ל דלא בעי והא דביבמות מ"ח ממעטינין בן איש אי אתה מל בע"כ ולשיטת תוס' שם מוכח מיפ"ת דאין יכולין לגייר בע"כ וי"ל דדוקא כשמוחה בפירוש ואינו רוצה אבל כל זמן שאינו בע"כ ממש יכולין לגיירו אף דרצון של קטן לא מיקרי רצון דפיתוי קטנה אונס הוא מ"מ י"ל דלא מיקרי בע"כ לענין זה כיון שהוא זכות וגם אם הי' לו דעת הי' מרוצה וממילא כיון שיכולין לגיירו ולהטבילו שוב מועיל הכונה של הב"ד וא"צ לשליחות כלל דמצד עצמם יכולין לגיירו וא"צ כלל שיעשה בעצמו וכמו לרשב"א שם דכופה ומטבילו לשם עבדות ע"ש

גם הי' אפשר כיון דק"ל בגדול עע"ג אית לי' כונה לקטן פ"ב דגטין הכל כשרין לכתוב הגט כו'. וכ' תוס' שם דבחליצה שהוא בב"ד מיקרי גדול עע"ג כיון שהב"ד מלמדין כו' ע"ש וא"כ כיון שב"ד מטבילין י"ל דשפיר אית לי' כונה לטבול לשם גירות כיון שגדול עע"ג. גם הא ק"ל חולין י"ג דקטן יש לו מעשה אף בקדשים דבעי כונה וכן בהאילן ורמון ואגוז כו' כיון דמחשבתו ניכרת בודאי ע"ש בתוס'. ולכך מהני הטבילה כנ"ל. אך ז"א בגיורת קטנה פחותה מג' דאין לה דעת כלל ולא שייכי הני טעמי רק כנ"ל

אך קשה דתוס' כ' דלכך הגדילו יכולים למחות משום דחסרים קבלת מצות עד שגדלו ולא מיחו דהוי קבלה וא"כ עדיין קשה ניהו דזה שפיר דכשגדלו אח"כ הוי גר מדאורייתא ואף דהמילה וטבילה הי' בקטנות מהני והקבלת מצות הי' באמת כשגדול. אבל בעודה קטנה לתוס' שנ"ל לא הוי גיורת כלל דהא קבלת מצות מעכב בדיעבד ג"כ מכיון דליכא קבלה בקטנות לא הוי גר כלל וא"כ קשה מגזל הגר קטן אי אתה צריך לחזור כו' דאיירי בעודו קטן וא"כ עדיין נכרי הוא. אך י"ל דגם למסקנת תוס' נשאר מה שתירצו הא דקטן כו' דאיירי בנכרית מעוברת שנתגיירה. רק על מה שהקשו מהא דגר קטן מטבילין כו' דשרי בבת ישראל כו' וע"ז תירצו שפיר דזוכין בעצמם ושם איירי כשהם גדולים עכשיו והי' הקבלת מצות כגדלות כיון שלא מיחו והטבילה דקטנות מהני כנ"ל

ונראה לתוס' הנ"ל דגיורת קטנה אסורה בקטנותה דכל זמן שלא גדלה לא הי' קבלת מצות ועדיין נכרית הוא ואסורה וכן גר קטן אסור בבת ישראל בעודו קטן. אך אפשר דהא דמעכב קבלת מצות הוא דוקא בגדול אבל בקטן דגם שהוא ישראל עדיין אין עליו עול מצות י"ל דלא בעי קבלה כלל מה"ת וסגי במילה וטבילה לחוד ונעשה ישראל אף שלא קיבל כיון דלא שייך ביה קבלה וכמו בנכרת הגיד שכ' תוס' [ביבמות מ"ו ע"ב ד"ה דרבי] דנעשה גר בטבילה לחוד כיון שלא אפשר ואינו מוכרח. וקצת ראי' דהא באמת מוכח מהא דקטן אי אתה צריך לחזור כו' דמשכחת גר קטן מה"ת. והתוס' תירצו בנכרית מעוברת שנתגיירה כו'. ע"ש וקשיא לי דזה ניחא למ"ד עובר ירך אמו הוא אבל למ"ד לאו ירך אמו מבואר בש"ס יבמות ע"ח דהטעם דא"צ טבילה הוא משום דמהני הטבילה שטבל בעודו במעי אמו דלא הוי חציצה דהיינו רביתי' ע"ש. וא"כ עדיין קשה איך נעשה גר בטבילתו הא כונת אמו לא מהני כיון דאין זכיה לקטן וא"כ לא טבל לשם גירות וע"כ כמסקנת תוס' דזוכה בעצמו מה"ת וקשה הא מ"מ לא הי' קבלת מצות וקבלת אמו לא מהני וע"כ כנ"ל דבעודו קטן לא צריך יותר כיון דלא אפשר: