חידושי הרי"ם אבן העזר חלק ג לז

טעות כאלו. הא חלוצה אסורה לכהן וודאי דלא איירי בחלוצה כשנשאת לכהן אחר כך ומה זה שכתב שמא זינתה שומרת יבם כאלו לא היתה אסורה בל"ז. ושומרת יבם שזינתה איירי כשמת היבם אח"כ. וקושיית הש"ס אינו רק על אלמנה לחוד. ובקושיא ראשונה לע"ד ג"כ לא קשה כיון דמבואר בש"ס סוף פ"ק ובש"ע ס' ו' דבאינה טוענת ברי לי שלכשר נבעלתי בעינן תרי רובא דוקא ובחד רוב תצא אפי' בדיעבד דמעלה עשו ביוחסין ואף דאיכא חזקת כשרות לכהונה לא מהני עם חד רוב ע"ש. וא"כ כאן דאיירי בסתמא שמכחשת לגמרי ואומרת בתולה הייתי או בשותקת כיון דתני סתם א"י לטעון וא"כ במכחשת ואנו יודעין שמשקרת וודאי זינתה כיון שלא נמצא בתולים. ושוב לא מיקרי ברי לי דהא אינה אומרת כלל למי נבעלה. וממילא כיון שאם נבעלה תחת בעלה ראשון הכל פסולין אצלה וליכא רוב ודאי לא מהני חזקת הגוף לחוד דלא עדיף מחד רוב דלא מהני

שוב מצאתי לרשב"א ז"ל בחידושיו שכתב ועוד דאף בקידש ובעל לאלתר מ"מ כיון שלא נבעלה מהראשון ובעולה לפניך ע"כ זינתה ואסורה לכהן אלא א"כ אומרת לכשר נבעלתי וכר"ג כו' ע"ש. אך יש לפרש דברי' בליכא תרי רובא להכשיר דבזה אפי' זינתה כשהיתה פנוי' אסורה לכהן מספק לפסול כו'. אבל עכ"פ דברי תוס' שפיר כנ"ל אפי' איכא תרי רובא כשרים מ"מ שמא נגד הספק שמא תחת הא' ליכא רוב ואז הכל פסולים ולא משתריא עד דאמרה ברי לי לכשר כו'. והב"ש לעיל ס' ו' כ' אי איכא במקום הזה ב' רובי לא חיישינן שמא זינתה במקום אחר כיון דקי"ל לא מחזקינין איסורא ממקום למקום דכאן נמצא כאן הי' כו' ע"ש. וא"כ כיון דקי"ל מזמן לזמן שפיר מחזקינין ולא שייך בזה כאן נמצא כו' כמבואר בא"ח סי' תס"ז ובמ"א שם ס"ק י"ו ובשו"ת מהר"ם לובלין ס' ע"ח. וא"כ נראה אם היום איכא תרי רובא כשרים ואתמול או קודם הי' רוב פסולין ונתברר שזינתה וא"י אימתי פסולה לכהונה כיון שאינו אלא מזמן לזמן ואמרינן שמא זינתה קודם דהי' רוב פסולין כנ"ל וזה ממש דין הנ"ל המבואר בתוס' דכיון שתחת בעלה הי' הכל פסולין שפיר פסולה עתה מספק כנ"ל דהוי רק מזמן לזמן. והרא"ה ז"ל בחידושי' כתב כאן כדברי תוס' דאסורה לכהן היכא שאפשר שזינתה תחת בעלה ראשון ע"ש. לכן נראה כנ"ל דביש עדים דלא נבעלה לבעל א' אסורה אח"כ כשנשאת לכהן ולא מצא בתולים ואפי' קידש ובעל לאלתר אם לא שגם הראשון מת מיד ויש עדים שלא זינתה תחתיו כדברי תוספות ז"ל

אך נראה לע"ד דזה דוקא בשותקת או מכחשת ואומרת בתולה הייתי. אבל אם מודית שזינתה בעודה פנוי' ואומרת לכשר נבעלתי אז לא תצא כמבואר לעיל ס' ו' גבי פנוי' וכן כאן כיון שבעל לאלתר וודאי לאו תחתיו כנ"ל

וכל זה ביש עדים שלא נבעלה לראשון אבל באין עדים י"ל דבקידש ובעל לאלתר מותרת באשת כהן אף שאפשר שזינתה תחת הראשון. דהא באמת י"ל שנבעלה לראשון כמ"ש לעיל רק משום דאמרה בשעת קדושי הב' בתולה אני וא"כ בשלמא לענין החשש שתחת הב' זינתה שפיר יש ראי' דאל"כ הי' אומרת שנבעלה לא' ולכך הוכחה שאמרה אמת והיתה אז בתולה ואח"כ זינתה. אבל כיון שהב' קידש ובעל לאלתר וא"כ מה נוכיח מזה שאמרה בתולה שזינתה תחת הא'. הא מ"מ הי' לה לומר שנבעלה לבעלה א' כיון שבאמת היתה בעולה ושוב כיון שודאי שיקרה י"ל שנבעלה לבעלה. אך א לדחות דמ"מ ודאי לא נבעלה לבעלה דהיתה אומרת האמת וע"כ שהיא שקר ואמרה שקר זה כנ"ל. וי"ל ג"כ דבעי כנ"ל שלא יהי' שהות תחת הא'. או שתאמר לכשר נבעלתי כנ"ל

סעיף ג הגיורת והשבוי' והשפחה שנפדו ונתגיירו ונשתחררו פחות מבת ג' שנים ויום א' כתובתן ר' ויש לה טענת בתולים ומבת ג' שנים ויום א' ומעלה כתובתן מנה ואין לה טענת בתולים

(ח) הגיורת כו'. יש מקום עיון בזה דהנה קא דאפשר לגיירה כשהוא קטנה היא מטע זכי' דמטבילין איתה ע"ד ב"ד וכשהגדילה יכולה למחות ובטל הגירות למפרע כמו בכל זכות דעלמא ופריך בש"ס יהבינן לה כתובה דאזלה ואכלה בגיותה ומשני לכי גדלה כו' וכיון דלא מיחתה שעה א' שוב א"י למחות. והדר קאמר רבא לא אמר כאביי דכתובה ה"ט שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ולכך לא פריך ממתני' דכתובה רק מקנס ע"ש. והנה לאביי אין נותנין לה הכתובה עד שתגדיל ולא תמחה אף שגירשה בעודה קטנה. וכיון דכ' בש"ע סתם כתובתן ר' ומשמע כשאר נשים שנותנים להם מיד ע"כ משום דהלכה כרבא ורבא סבר דבכתובה לא צריך לשנוי' לכי גדלה רק משום שלא תהא קלה כו' ולכך נותנין מיד כנ"ל

אמנם באמת אין ראי' לזה מש"ס דלא קאמר רק דלא פריך רבא ממתני' דכתובה והיינו לס"ד דהא גם לכי גדלה יכולה למחות וא"כ אם נאמר שלא יתן לה בשביל חשש זה שמא תמחה אז לעולם לא יצטרך ליתן לה כתובה ע"ז אמר שפיר די"ל דאית לה שלא תהי' קלה בעיניו להוציאה דאל"כ לא יהא לה כתובה כלל ולא פריך ממתני' מהאי טעמא לס"ד כנ"ל. דלא הוי צריך לומר בשביל פירכא זו דכיון שהגדילה כו' א"י למחות דאדרבה אם יכולה למחות אית לה כתובה שלא תהא כו'

אמנם שעכשיו דמסיק כיון שהגדילה כו' ועכ"פ לכי גדלה ודאי יצטרך ליתן לה הכתובה א"כ י"ל דבקטנותה א"צ ליתן לה כלל מחשש שמא תמחה כשתגדיל דשייך שלא תהא קלה כו' דהא אם יגרשה יצטרך ליתן לה עכ"פ כשתגדיל דאז ליכא חשש דכיון שהגדילה כו א"י למחות וי"ל שפיר דגם רבא מודה דאינו נותן לה בקטנות כנ"ל

שוב ראיתי בשיטה מקובצת הביא בשם ליקוטי הגאונים ז"ל כנ"ל דלא יהבינן לה הכתובה עד שתגדיל גם לרבא כנ"ל דאעפ"כ לא יהי' קלה בעיניו להוציאה. גם הביא קצת פי' להיפוך דנותנין לה מיד. ובאמת אין ראי' מש"ע אף דנקיט סתמא דאיירי רק כשנתגיירו כשהי' קטנה אבל בשעת קדושין הם גדולות והכי סתמא דמלתא דהא אין להן אב לקבל קדושי' וגם הא תני טענת בתולים דאיירי בגדולה דפיתוי קטנה אונס. וי"ל באמת דבנתקדשה כשהיא קטנה וגירשה בעודה קטנה א"צ ליתן לה כתובה עד שתגדל ותנהג מנהג יהודית

והיה אפשר לומר למאי דאמר בש"ס בבא מציעא פרק איזהו נשך כותי שלוה ברבית מישראל ונתגייר ר' יוסי אומר בין כך וב"כ חייב לשלם שלא יאמרו בשביל מעותיו נתגייר זה והכי קי"ל ע"ש כיון דהחיוב והריוח ברור שע"י הגירות יהי' נפטר מלשלם הרבית ולכך חייב עדיין שלא יאמרו כנ"ל. וא"כ נראה הכא אם נאמר בגירשה כשהיא קטנה שא"צ ליתן לה הכתובה עד דגדלה