חידושי הרי"ם אבן העזר חלק ג לב

שלא נבעלה. וראיה לזה דאל"כ רק דנימא דלא מהני שום עדות והיא תמיד בחזקת בעולה א"כ למה לי' להש"ס כל הני קראי למעוטי נכנסה לחופה ולא נבעלה. וע"כ דעדות מהני. רק כונת הרמב"ם ז"ל אע"פ שלא נבעלה היינו שהיא מוחזקת שלא נבעלה כמו כאן דתני במתני' בתולה מן הנשואין ואיירי בלא עדים. ולכך גבי קנס פסק הרמב"ם סתם גרושה מן הנשואין אף שנמצאת בתולה אין לה קנס דתלינן שבעולה היא בהטי'. אבל ביש עדים י"ל דמודה הרמב"ם ז"ל דיש לה קנס ולכך הירושלמי דאיירי ביש עדים שלא נבעלה אמר שפיר דיש לה קנס. ולכך גבי כתובה נתן הרמב"ם ז"ל טעם שלא תיקנו כו' משום דאף ביש עדים אין לה כתובה רק ק'. וע"ז צריך הטעם שלא חילקו חכמים אף שלא נבעלה כיון שתמיד היא בחזקת שתיבעל כנ"ל. והירושלמי נתן הטעם דבטל חינא כבר כשנכנסה לחופה. וי"ל דזה היינו טעם הרמב"ם ז"ל כיון שנכנסה לחופה והיתה בחזקת שתיבעל שוב בטל חינא כנ"ל

וא"כ לדעת הפוסקים דכתובת בתולה דאורייתא קשה כנ"ל דיהי' לה ר' דבשלמא בנמצא לה בתולים לא קשה דאמרינן כנ"ל דמ"מ בחזקת בעולה היא ובהטי'. אבל בעדים מעידים שלא נבעלה שפיר יהי' לה ר' מה"ת כיון דהיא בתולה וכמו לענין קנס דיש לה דלא שייך טעם הרמב"ם ז"ל. וגם טעם הירושלמי הוא רק אי כתובה דרבנן משום חינא משא"כ אי כתובה דאורייתא מה מהני דבטל חינא

והנה מהש"ס מבואר דאף דיש עדים אין לה רק ק' ואף דבמתניתין דתני כתובתה מנה לא תני יש עדים וברייתא דתני יש עדים לא תני כתובה כלל רק טענת בתולים. והי' אפשר לומר דבשביל זה לא נקיט כתובה משום דבאמת כתובתה ר' רק לענין טענת בתולים אין [לו[ דמ"מ איהו לא סמיך אעדים סבור לשבחה כמו שכתבו תוס'. אך זה אינו דהא רבה דייק דכנסה בחזקת בתולה כו' יש לה כתובה מנה. והפירוש הוא שהרי כנסה ראשון וגרם להיות כתובתה מנה כמו שכתבו תוס' ומבואר להדיא דאף דיש עדים אין לה רק מנה. אך מ"מ אין מזה ראיה די"ל דהברייתא אליבא דרבנן דכתובה דרבנן מה שאין כן לרשב"ג ולהפוסקים כוותיה דמן התורה שפיר ביש עדים שלא נבעלה כתובתה מאתים באלמנה מן הנשואין. כיון דלא שייכי כל הטעמים הנ"ל ולדינא צ"ע לענ"ד

(ה) ואין עלי' טענת בתולים כו' אפילו יש עדים כו'. ואע"ג דכנסה בחזקת בתולה כו' אין לה כלום מ"מ כאן סבור דהעדים לשבחה אמרו ונשאה בחזקת בעולה. וכתב הב"ש בש"ס איכא תרי לישני איכא דמוקי אמתניתין אבל ביש עדים כנסה בחזקת בעולה ואין לה כלום והרמב"ם פרק י"א לא כתב אפילו יש עדים ומשמע דביש עדים מפסדת הכתובה ואין לה כלום. ונלענ"ד פשוט דיש לה חינא. דהנה הא מלתא אי כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה כלום או יש לה מנה הוא פלוגתא דאמוראי בש"ס י"א ע"ב ר' ששת ור"נ ורבא ע"ש והא ודאי דאין אחד שיחלוק על הברייתא מפורשת וכיון דתני בברייתא כנסה ראשון כו' ויש עדים כו' אין הב' יכול לטעון טענת בתולים ואמר רבה זאת אומרת כנסה בחזקת בתולה כו' יש לה מנה ור"א דחה שאני הכא דכנסה ראשון ואמר אחר כך אים דמתני אמתניתין כו'. אבל אברייתא לא ופירש"י ז"ל דמברייתא ודאי שמעינן הא דרבה ועלה לא הוי מהדר ר"א דשאני שכנסה ראשון כיון שיש עדים. וכיון דתני אין הב' יכול לטעון כו' ש"מ כנסה בחזקת בתולה כו' יש לה מנה כו' ע"ש ברש"י ז"ל. ור' אשי לא דחה רק דממתניתין לא מוכח אבל מברייתא שפיר מוכח. וא"כ להאי לישנא ע"כ הדין דכנסה בחזקת בתולה כו' ויש לה מנה כיון דתני בברייתא דאין הב' יכול לטעון ודלא כרבא. ורבא דסבירא ליה כנסה בחזקת בתולה כו' אין לה כלום ע"כ דסבר כהאי לישנא דמוקי אברייתא ואף ביש עדים אמרינן דנשאה בחזקת בעולה ולא סמיך אעדים. וא"כ ממ"נ יש לאשה זו מנה או משום דכנסה בחזקת בעולה או דאף דכנסה בתולה יש לה מנה. ודברי הב"ש תמוהים שרוצה לחלוק על הדין המפורש, בברייתא דאף יש עדים אין לה טענת בתולים ואין שום: חילוק והוא רוצה לפסוק דיש לה טענת בתולים, דקי"ל דכנסה בחזקת כו' אין לה כלום דקי"ל כלישנא דמוקי לה אברייתא וכר"א דבחזקת בעולה נשאה. ואין לומר דאף להך לישנא דמוכח מהברייתא דכנסה בחזקת בתולה יש לה מנה מ"מ אמר מקח טעות לגמרי משמע א"כ ע"כ מתניתין פליגי אברייתא כיון דתני מקח טעות וי"ל שפיר דגם רבא סבר כהך לישנא רק דאף דהברייתא סוברת דיש לה מנה מ"מ פוסק כמתניתין דפליגי ואין לה כלום וממילא בדין הברייתא ביש עדים ג"כ אין לה כלום. ז"א דאי אפשר לומר כן דא"כ מה קשיא ליה לרבא שם י"א ע"ב דאמר מאן דמותיב כו' שפיר מותיב כו'. ואלא קשיא הך ברייתא דכיצד הוצאת שם רע דתני זינתה מעיקרא יש לה מנה והוצרך להגיה הברייתא ע"ש. והא כיון דע"כ תנא דברייתא פליגי אמתניתין דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה מנה אם גם ברייתא זו סוברת כן ומה לו להגיה וע"כ דהא ליתא וסבר רבא דאין שום חולק ע"ז וממילא ע"כ סבר כלישנא דמוקי לה אברייתא וכר"א

ואין להקשות דא"כ למה הוצרכו תוס' ד"ה אמר רבה להוכיח דלא גרסינן רבא דא"כ קשיא מתניתין רישא לסיפא כו' ע"ש הי' להם להקשות א"כ למה מגיה הברייתא כנ"ל. זה אינו דעדיף להו לאקשויי מתניתין רישא לסיפא. ומה שהביא מדברי הרמב"ם פרק י"א שלא כתב אפילו יש עדים ע"ש. לעניית דעתי מוכת מהרמב"ם ז"ל להיפוך דהא כתב שם הלכה ב' לפיכך תקנו רק מנה בין נבעלה בין לא נבעלה ע"ש דמבואר להדיא מדבריו דאפילו יש עדים שלא נבעלה לא תקנו לה חכמים רק מנה כיון שהיתה נשואה ע"ש ואח"כ הלכה ח' כתב כל אשה שכתובתה רק מנה או שלא תקנו כו' אין עליו טענת בתולים ע"ש. ומבואר דגם ביש עדים לא מפסידה הכתובה כנ"ל

(ו) אפילו יש עדים כו'. הנה בש"ס פריך וניחוש שמא תחתיו זינתה ומשני בקידש ובעל לאלתר. ופירש רש"י ותוספות דכיון דבאשת כהן נאסרה כשיבא לב"ד לכן הפסידוה הכתובה כדי שיבא לב"ד ע"ש ובלא קידש ובעל לאלתר באמת הדין דיש עלי' טענת בתולים ומפסדת הכתובה גם באשת ישראל ע"ש. והרי"ף והרמב"ם ושאר פוסקים וש"ע השמיטו דין זה דליבעי קידש ובעל לאלתר. והוא תמוה מאד דהא מוקי לה בש"ס להדיא כן וע"כ הי' להם פי' אחר דלא כרש"י ותוס' כנ"ל

ונראה דהנה התוס' תמהו מאי פריך וניחוש שמא תחתיו כו' הא לענין כתובה איכא ספק ספיקא ולא מפסדה ספק אין תחתיו ויש לה כיון שכנסה בחזקת נשואה ואם תמצא לומר תחתיו שמא באונס וגם אשת כהן באונס יש לה כתובה ע"ש שנדחקו דהי' לנו להפסיד לה הכתובה שלא כדין כדי שיבא לב"ד: