חידושי הרי"ם אבן העזר חלק ג ב

אבן העזר סימן ג'

סעיף א מי שבא בזמן הזה ואמר כהן אני אינו נאמן ואין מעלין אותו לכהונה על פי עצמו ולא יקרא בתורה ראשון ולא ישא את כפיו. הג"ה וי"א דנאמן כו' בזמן הזה שאין לנו תרומה דאורייתא דנחוש כו' וכן נוהגין האידנא כו' (א) אינו נאמן כו'. אינו מבואר הטעם כיון דעד אחד נאמן ומשמע כמו בכל עד אחד נאמן באיסורין ובכ"מ גם בע"ד ונוגע נאמן טבח שכשר וכהאי גוונא. ואי משום רוב אין כהנים גם לברר מיעוט מהרוב בע"ד נאמן וגם באיסור תרומה כשנתערב סאה חולין בב' תרומה ע"א נאמן ולא עשו מעלה רק ליוחסין. וצ"ל או דהוא נגיעה גדולה כיון שהוא לעולם לא האמינו נוגע משא"כ עד אחד. וכמו בשבוי דהאמינו אפילו שפחה ולא בעצמה ולא בעלה וע"כ שהוא נוגע גדול חילקו חכמים בין עד אחר לבעצמו

או י"ל דבאיסור שכתב הרמב"ם ז"ל דעד אחד נאמן שאין חשוד כממון ע"ש. א"כ לא חשיב כלל נוגע טבח אף שהבשר שלו מכל מקום אי באמת טריפה אינו שוה יותר רק כמו טריפה כיון דאינו חשוד רק שירצה להרויח ע"י אכילת איסור ויהי' נגיעת ממון הא כיון שאינו חשוד לאכול טריפה אינו נוגע כלל ונאמן מה שאין כן בתרומה שיש נגיעת ממון אף שאינו אוכל רק שיתנו לו תרומה דיכול למכרו לכהן. ולכך אינו נאמן גם לענין שיניחנו לאכול תרומה וכמו בכל נוגע לרוב הפוסקים דלא אמרינן שנאמינו לפלגא ולא יהי' נוגע דהוא סבר דנאמן על הכל

גם י"ל כיון דליוחסין ולתרומה דאורייתא אינו נאמן שוב גם בתרומה דרבנן אינו נאמן דלא פלגינן דיבוריה כיון שהוא דבור אחד כהן אני כמ"ש רשב"א גבי זנות כו' ובש"ס גבי גרשתי למפרע כו'. וי"ל גם טעם הי"א דבתרומה דרבנן נאמן ולא בדאורייתא י"ל כמו שכתבו תוספות פרק ב' דכתובות לחלק לענין פלגינן דבוריה בין דאורייתא לדרבנן. כן לענין תרומה דאורייתא אמרינן כיון דאינו נאמן ליוחסין וכן לחלק לו ולענין פדיון הבן דהוי נוגע גמור ורק ממון לא פלגינן דבוריה ואינו נאמן גם לאכול תרומה דאורייתא אבל לענין תרומה דרבנן אמרינן פלגינן דיבוריה אף בדיבור אחד וכיון שנאמן רק לדרבנן אינו נוגע כנ"ל

ולדיעה א' גם על דרבנן לא פלגינן דיבוריה והי' נ"מ באם מעיד מפורש יודע אני שאני כהן ע"י שהוחזקתי לאכול תרומה דרבנן או ראה אביו אוכל תרומה דרבנן וכהאי גוונא שאינו מועיל לדאורייתא שוב י"ל דנאמן גם לדיעה א' דהא אינו מעיד כלל רק על דרבנן ובאמת נאמן ודוקא סתם כהן אני שייך לא פלגינן דיבוריה. ומיושב בזה דלכאורה תמוה דמסיח לפי תומו מה שראה בקטנות דלכולא עלמא גרע ממה שמעיד בבירור מעצמו בגדלות וכאן נאמן ומכוין לעדות אינו נאמן ולמ"ש אתי שפיר דאדרבא מעיד כהן אני דממילא אף לדאורייתא אינו נאמן. מה שאין כן שם דאינו מעיד יותר רק שיועיל לדרבנן דמה שראה בקטנות אינו מועיל רק לדרבנן שפיר נאמן

וא"כ מיושב מנהגנו שכתב רמ"א גם לדיעה א' דאם הדין בסתם דעל פיו קורין ראשון ונושא כפיו. ואין מעלין לתרומה דאורייתא ולשאר דברים ושוב מעיד סתם אינו יותר ואינו צריך לפלגינן דיבוריה כנ"ל. ופרק קמא דגיטין גבי כל נכסי דפליגי אי מתוך שנאמן כו' או מתוך שאינו נאמן כו' כיון שהוא חד דיבור ובמקצת האינו חכמים ע"ש

(ב) ולישא את כפיו עיין ב"ש. ולמ"ש י"ל דאומר כהן אני כו' הוי נוגע לחלוק לו שוב בנשיאת כפים דאורייתא לא פלגינן דיבוריה ואינו נאמן אף שהוא רק איסור דנוגע משום ממון. מה שאין כן עכשיו נאמן לנשיאת: כפים שהוא רק איסור וכמ"ש ב"ש דאין לו הנאה. אולם תמוה לי מאד שלא הזכיר בטור וש"ע ושאר פוסקים כלל מענין פדיון הבן למה לא נחוש שיפדו אצלו דלא שייכי כל חלוקים שלהם דנוגע גמור לממון וגם איסור תורה על איסור עולם ביטול מצות פדיון הבן כשאינו כהן דלא מהני הפרשה כנ"ל. וממילא אין ראוי לקרות ראשון על פי עצמו ונ"כ מחשש שיעלו לפדות אצלו. ואפשר לומר בדוחק דהוי על פי רוב מילתא דעבידא לגלויי וכדאמר בש"ס גבי פגם משפחה גילוי מילתא כו'. רק כשאינו נוגע לאדם מי יחקור עליו לברר ולכך גם בתרומה י"ל דאין הכהנים נוגעין שכל אחד אינו יודע אם יגיע לו והבעלים גם כן רק טובת הנאה דאית להו ולא יחקרו לברר כיון שיצא מידי טבל בהפרשה לא איכפת ליה דגם מזיק מתנות כהונה פטור. מה שאין כן בפדיון דאם אינו כהן אין בנו פדוי ועדיין מחוייב אם כן מסתמא יחקור אם הוא כהן ודוחק. גם קשה על כל פנים הי' לרמ"א ז"ל לכתוב בהלכות פדיון הבן דאין לפדות על סמך שקרא ראשון או נשא כפיו ולא הזכיר שם כלום. ובהלכות תרומה כתבו דבזמן הזה גם לכהן שאינו מיוחס ע"ש. ואפשר משום דכולם עתה כהני חזקה ואין בירור גמור והמצוה מוטלת עליו שעובר בעשה דמבן ח' תפדה שוב רשאי ליתן לכל מי שהוחזק כיון דגם עד אחד אינו מועיל לממון ויצטרך בירור על פי ב'. מה שאין כן תרומה וכהאי גוונא דאינו עובר בהמתנה הוצרך לכתוב דמותר כו' משום דרבנן הקילו כנ"ל

אך עכ"פ עדיין קשה דאם כן ודאי נוגע גמור כדי שיפדו אצלו ושוב לא יקרא ראשון ע"פ עצמו כנ"ל וצ"ל דלא הוי נגיעה דשמא לא יתן לו ודוקא תרומה דמתחלק בגורן וכהאי גוונא דשכיח מה שאין כן פדיון דלא שכיח כל כך ויוכל ליתן למי שירצה לא חשדינן ליה שיעבור בנשיאת כפי' כמה עשה משום ספק דילמא אתרמי פדיון שיתנו לו כנ"ל. מכל מקום נראה דאין לפדות לכתחלה אצל כהן שידוע שהוחזק רק על פי עצמו כיון דלדעת המחבר אין זה חזקה כלל והוחזק שלא כדין דודאי לא מהני לפדיון. גם בבא אחד ואמר שהוא כהן והבטיחו א פדות בנו אצלו דגם לקרא ראשון ולישא כפיו אין נאמן

הח"מ וב"ש הקשו דנשיאת כפים דאורייתא גם לרמ"ך אינו נאמן. ולע"ד כיון דפליגי בש"ס גם למאן דאמר אין מעלין מתרומה ליוחסין מנשיאת כפים אי מעלין דבפרהסיא לא חציף איניש כו' ע"ש. ואם כן גם למ"ד אין מעלין כו' הוא משום דבשביל להעלותו ליוחסין מחציף נפשיה ולכך אין מעלין אבל שוב כיון דאין מעלין רק לנשיאת כפים גרידא ודאי דמהני חזקה הנ"ל דבפרהסיא לא מחציף נפשיה א"ל כהן. כיון דחזינן למאן דאמר דאף ליוחסין שצריך עדים כשרים. וגם נוגע כדי להעלותו אי מעלין ואף על פי כן מהני חזקה הנ"ל, איך נעשה פלוגתא רחוקה למאן דאמר אין מעלין שלא יועיל לענין נשיאת כפים עצמו כשאין חשש להעלות כנ"ל ואפשר דגם לפדיון הבן מהני חזקה דנשיאת כפים משול חזקה דלא חציף כיון דקיל מיוחסין לא נעשה פלוגתא רחוקה ויש לדחות דמאן דאמר מעלין ודאי סבר דאין מניחין לישא כפיו עד שיהיו ב' עדים כמו למאן דאמר מעלין לתרומה דאין לומר דמשום הך חזקה גרידא מעלד דאם כן לא הי' לחלק בין תרומה ע"ש דמיתה כו' האין