חידושי הרי"ם אבן העזר חלק ג כז

העומד לגבות כגבוי דמי כמ"ש לעיל דה"פ דמהני מחילה בע"פ בשטר הוא משום דתלוי בשיעבוד הגוף ומהני המחילה על שיעבוד הגוף ע"פ וממילא פקע שיעבוד נכסי משא"כ בכתובה דלא תליא בשיעבוד הגוף כנ"ל

גם י"ל למאי דמשמע ביבמות (דף ל"ח ע"ב] דלרבה יותר בכתובה כגבוי דמי משאר שטרות ע"ש בהא דתי' דמש"ה לא מקשי אביי לרבה דכתובה די"ל דשאני כתובה משום חינא ע"ש. ולכאורה הסברא תמוה דאף דאמר משום חינא מ"מ צריך להיות סברא ואיך מה דלא ניתן לגבות מחיים כלל יהי' יותר כגבוי משטר שעומד בודאי לגבות. ולמ"ש א"ש די"ל מה דלאו כגבוי היינו דכיון דמכאן ולהבא גובה כדקי"ל וא"כ נהי דעומד לגבות מ"מ הא גם כשיגבה לא יהי' שלו למפרע רק משעת גוביינא וא"כ איך שייך בשביל שעומד לגבות יהי' עכשיו כשלו וכגבוי הא אינו עומד כלל להיות שלו למפרע רק מאז ואילך ואיך יהי' עתה כגבוי ושלו בשביל זה הא לזה שיהי' עכשיו שלו אינו עומד כלל ומה"ט כל העומד לגבות לאו כגבוי בכל שטר אבל בכתובה שהדין למפרע גובה וכשגובית הוי למפרע שלה מטעם השיעבוד נכסי כנ"ל. שפיר שייך כל העומד לגבות כגבוי דמי דהא עומד גם לענין זה שיהי' שלה למפרע ושפיר חשיב עכשיו גם קודם גוביינא כגבוי בשביל כל העומד כנ"ל. ואעפ"כ הוצרך משום חינא כיון שלא ניתנה לגבות מחיים והוי ספק אם עומד לגבות. אבל סברא דעומד כו' כגבוי שייך יותר בכתובה משאר שטר כנ"ל. וא"כ י"ל דבכתובה לענין מחילה דאף דקי"ל כב"ה דגם בכתובה לאו כגבוי לענין לא שותת ולא נוטלת כתובה היינו משום דהוי ספק אם עומד לגבות כלל. אבל בודאי עומד לגבות שפיר י"ל כגבוי דמי ולא מהני מחילה בע"פ כסברת המרדכי וע"כ לא נחלקו אלא בשאר שטר דמכאן ולהבא גובה משא"כ בכתובה כיון דלמפרע כנ"ל י"ל לכ"ע אמרינן כל העומד כו' כיון דעומד להיות למפרע שלה היכא דאין ספק בהחיוב. ושפיר לא מהני מחילה בע"פ כנ"ל

עוד י"ל [דטעם[ דדוקא כ' התקבלתי כו' דהא מבואר בבא קמא פרק החובל דאף דבמוחלת אסור לשהות בלי כתובה מ"מ ביש לבעלה חוב עלי' כמו חבלה בבעלה. אף דקלה להוציאה שאז יגבה החבלה ולא יפרע לה הכתובה מ"מ רשאי לדור עמה דלא חייבוהו חכמים למחול חוב שלו כדי שלא תהי' קלה ומבואר שם בגמרא דפריך א"כ תהי' רשאי [למכור[ ומשני משום ד' זוזי לא מפסיד כו' ופסק הטור וש"ע ח"מ ה' חובל [סי' תכ"ד] דכשהחבלה עולה כדי הכתובה הוא רשאי למכור לו הכתובה בטובת הנאה ולא שייך אסור לשהות בלי כתובה כיון דבין כך ובין כך קלה להוציאה דאף שלא תמכור לו קלה כו' משום חוב החבלה. שוב רשאית למכור לו כנ"ל אף דכשאין חוב אסור כנ"ל ע"ש. ואם כן במחייבת עצמה בדבר שאינה חייב לבעלה בקנין או שטר וכה"ג ג"כ הדין כנ"ל שוב רשאית למכור לו בטובת הנאה הכתובה בחוב. כיון דבין כך קלה כנ"ל דמה חילוק ל חוב חבלה או שאר חיוב. וא"כ בכותבת התקבלתי דאף אי לא יועיל בתורת המחילה עכ"פ הא הודאה שקיבלה ק' או ר' וכשאין מחילה מועלת חייבת להחזיר ממילא כיון דחוב שלו לא חייבוהו למחול או להפסיד שוב אחר כתיבת התקבלתי הי' רשאי למחול הכתובה מאחר דאין חילוק דבלא המחילה ג"כ קלה כו' משום החוב וא"כ שוב מהני כתיבת התקבלתי גם כן בתורת מחילה כיון שאם לא יועיל בתורת מחילה מהני בתורת חיוב כשאין מחילה מועלת דחייבת לשלם לו מה שהודית שקיבלה. ושוב תהי' גם כן קלה להוציאה. וממילא שוב מהני בתורת מחילה כנ"ל בכל חיוב. [ואין] חילוק בין אחר כך או בבת אחת כיון דגם אי לא תועיל המחילה תהי' קלה שוב מהני המחילה. א"כ שפיר דוקא בלשון התקבלתי כנ"ל ודוקא בכתב שיועיל בתורת מחייב א"ע בדבר שאינו חייב באודיתא כנ"ל

ומ"מ יש להסתפק בזה דנימא כשחייבת לו תוכל למחול הכתובה כיון דבל"ז קלה כנ"ל. דלכאורה עכ"פ החוב שוה מה כשיהי' לה ע"מ שאין לו רשות או נכסי מלוג וכהאי גוונא וע"כ כשמגרשה מפסיד מה שאין כן כשמוחלת לגמרי דקלה דהחוב נשאר. ואף דבהתקבלתי לא שייך דאינו החיוב במה שאינו חייב יותר מהמפורש בההודאה. וכיון שההודאה רק שקיבלה הכתובה א"י לגבות משאר נכסים שלה כמו אפותיקי מפורש לא יהי' לך פרעון אלא מהכתובה. ואף שלא יועיל בתורת מחילה מ"מ לא יוכל לגבות מחמת הודאות התקבלתי רק כשיגרשה וכהאי גוונא יוכל לנכות מהכתובה לא יותר כנ"ל. ואם כן אין שום נ"מ ובין כך ובין כך תהי' קלה כנ"ל. אולם בחוב גמור יש להסתפק די"ל רק למכור לו הכתובה רשאי לא למחול. דלמכור אינה קלה יותר מבלא המכירה דגם החוב רק טובת הנאה ספק עכשיו. לא כשמוכרת משא"כ מוחלת כנ"ל. אך הא כשהחבלה עולה כמו הכתובה ג"כ נ"מ ונפחת ע"י המכירה שהחבלה ר' ובלא המכירה כשמגרשה יפסיד כל הר' שאפשר לגבות מנכסי מלוג וכהאי גוונא וכשמוכרין לו ר' דכתובה בטובת הנאה בעד ק' כשמגרשה נשאר לו ק'. ואעפ"כ פסק הטור דרשאי למכור ע"ש

ומ"מ יראה לע"ד דאינה רשאי למחול ולדור עמה גם שחייבת לו. דכמו דפ' רמ"א כשהוא מתחייב הכתובה לאיש אחר לגמרי דאסור לדור ואף דאינה קלה מ"מ לא פלוג דמ"מ אין לה כתובה. וע"כ דבמוכרת כתובתה לאחר דאיתא [בש"ס] דמותר דמ"מ הכתובה על שמה ולא שייך לא פלוג דהא יש לה כתובה רק אם היה שייך חשש קלה היה מ"מ אסור ולכך לבעלה שמוכרת אף דנקרא דיש לה כתובה מ"מ הא תהי' קלה. משא"כ מוכרת לאחר יש לה כתובה וגם אינה קלה כנ"ל. וא"כ אף דחייבת לו וב"כ וב"כ קלה מ"מ עכ"פ יש לה כתובה משא"כ מוחלת אסור משום לא פלוג דאין לה כתובה אף שאין תועלת לענין קלה כנ"ל דבל"ז קלה מ"מ אסור כמו ע"ש אחר אף דאינו קלה כנ"ל

(י) שכתבה לו. כ' הב"ש דדוקא בכתב דמהני המחילה אז צריך לכתוב אחרת אבל ע"פ דלא מהני משמע דמותר לדור עמה ותמה דהא מ"מ לא סמכה דעתה דסברה דמהני והוי בעילת זנות דהא המחבר סבר כהרמב"ם דגם כתיבת התקבלתי מהני ולמה יהיה אסור וע"כ דלא סמכה דעתה דסברה מהני וממילא גם במחילה ע"פ כן וכתב בדוחק דע"פ סמכה דעתה ע"ש. ולע"ד היה נראה בפשיטות דלא שייך כלל לומר דלכך לא סמכה דעתה שהיא טועה בדין וסבורה דמהני מחילה אף דלא מהני. דמהיכי תיתי לתלות בטעות. ועוד דהא יכולין להודיע לה דלא הועיל המחילה וכמ"ש הב"ש בעצמו. ומה שמחלק בין תנאי סברה דקיים ע"ש דוחק גדול דמה חילוק בין דין זה לדין אחר ולמה זה פשוט יותר. רק נראה דהא דקאמר בש"ס כל הפוחת אפילו בתנאה כו' תנאו בטל ואית לה וכיון דאמר לית לך אלא ק' לא סמכה דעתה והוי ביאת זנות כו' אין הפירוש שטועה היא בדין וסברה דתנאו