חידושי הרי"ם אבן העזר חלק ג כג

הג"א דגם בזה אינה מתכוונת כלל ליתן משלה. ולכך מצד מחילה לא מהני ומצד תנאו בטל וחייב כנ"ל. ור"י סבר דמהני כתיבת התקבלתי היינו דהא בהא תליא דניהו דר"י סבר כשמתנה מתחילה. שלא יתחייב כלל בכתובה תנאו בטל דחכמים עשו חיזוק וצריך דוקא שיתחייב מתחלה בכתובה. אבל אחר הנשואין סבר דמותר לשהות בלא כתובה דעל אח"כ לא היה התקנה כיון שנתחייב עכ"פ וא"כ כשמתחייב מתחלה בר' על מנת שתמחול לו אח"כ ותכתוב לו אח"כ התקבלתי ק' ויהי' נפקע החיוב אח"כ שפיר מהני מצד תנאו דאין זה מתנה על מה שכתוב בתורה דאח"כ אין תקנה שיהיה עליו חיוב ולכך לא שייך מחילה בטעות וכשכותבת אח"כ התקבלתי פקע החיוב מצד תנאו וכמו מתנה על מנת להחזיר כו' ואפשר דאין עלי' חיוב אח"כ לכתוב לו התקבלתי ולמחול דכשאינה כותבת ומוחלת ולא נתקיים תנאו. ונימא דלא נתחייב רק על תנאי שתמחול ק' וכשאינה מוחלת פקע חיובו למפרע א"כ שוב חיוב מתנאי ב"ד דאף שלא נתחייב מתחלה חייב דשוב על תחלת החיוב הוי מתנה על מה שכתוב בתורה ותנאו בטל ושוב חייב בלא תנאי. וכיון שלא נתקיים מה שהתנה ולמפרע לא נתחייב שוב ממילא חייב מצד תנאי ב"ד דלא הועיל תנאו לפטור שלא יתחייב כנ"ל

אך לשמואל דאמר פרק הזהב [ד' נ"א ע"ב] דדוקא היכא דודאי עקר בשעת תנאו א"כ כאן כיון שהתנה ע"מ שתמחול וזה לא הוי מתנה עמש"ב כנ"ל ממילא כשאינה מוחלת אח"כ שפיר פקע החיוב למפרע דלא נתחייב כלל כיון שלא נתקיים תנאו ואעפ"כ ית לה מתנאי ב"ד מצד תנאו שהתנה שלא יתחייב ותנאו קיים אף על תחלת החיוב כיון דלא ודאי עקר בשעת תנאו שהיה אפשר שתמחול אח"כ ולא יהי' מתנה על מה שכתוב בתורה כלל כנ"ל. ואף דנימא דאינה מחויבת לכתוב מ"מ כשכותבת ממילא פקע החיוב כנ"ל ומהני. או דר"י סבר דאמרינן דידעה וקא מחלה ולא הוי מחילה בטעות כנ"ל. ולר"מ דכל הפוחת כו' ואסור גם אח"כ לשהות בלא כתובה וא"כ מצד תנאו אף שמתנה על אחר הנשואין שיהי' פקע החיוב ג"כ לא מהני דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה שהתקנה הוא גם על אח"כ וא"צ לכתוב התקבלתי ואף שכותבת מ"מ הוי מחילה בטעות דסבורה דתנאי קיים ואין לה מצד התנאי כנ"ל וכיון שהתנאי בטל גם המחילה בטילה כנ"ל

ויותר נראה נכון לפירש"י ז"ל בב"מ גבי מחילה בטעות דקאמר התם הלואה הכא זביני ופי' דבהלואה שיש איסור דרבנן ע"י המחילה אז מחילה בטעות לא הוי מחילה משא"כ זביני דאין איסור הוי מחילה ע"ש. וא"כ מיושב כאן פלוגתא דר"מ ור"י דר"מ דסבר כל הפוחת ואסור לשהות כשמוחלת כתובתה א"כ שוב לא מהני המחילה כלל אף שכ' התקבלתי דהוי מחילה בטעות ולא הוי מחילה כיון שיש איסור ואם היתה יודעת דתנאו לא היה מוחלת כלל כיון שאסורה לשהות וכמו שם בהלואה. משא"כ לר"י דמותר כשמוחלת ממילא מהני המחילה ואף בטעות הוי מחילה כמו שם בזביני כיון שאין איסור כנ"ל ושפיר תליא הא בהא. וסיים הרמב"ם ז"ל שפיר דאף שכתב התקבלתי לא מהני שכל הפוחת כו' דכיון שיש איסור שפיר לא מהני מחילה בטעות. והיינו בשעת נשואין אבל אח"כ כשמוחלת בעצמה שפיר מהני המחילה לדברי הכל. והראי' מש"ס נ"א ע"ב דמבואר דלא מהני לר"מ כתיבת התקבלתי היינו ג"כ בשעת נשואין אבל על אח"כ אין ראיה משם שלא יועיל מחילה ע"ש

או י"ל דהא דלא שייך כשמוחלת כתובתה שתאמר נחת רוח עשיתי לבעלי כמו במכר ע"ש בהה"מ פ' י"ז. וי"ל דכל הטעמים לא שייכי רק אח"כ אבל כשמתנה בתחילת נשואין שאינו רוצה דוקא רק שתמחול לו ק' שייך שפיר נחת רוח עשיתי לבעלי ולא מהני כלל מצד מחילתה רק מצד תנאו וכיון שבטל שפיר חייב כנ"ל. אבל אחר הנשואין אם מוחלת מעצמה דלא שייך נחת רוח עשיתי לבעלי שפיר מהני מצד מחילה דלא הוי מתנה על מה שכתוב בתורה כנ"ל

אמנם עדיין אינו מדוקדק לשון הרמב"ם ז"ל דאי כדברי הב"ש היה לו לכתוב התנה לפחות כו' או שתכתוב לו התקבלתי על ק' כו' והי' הפי' שהתנאי היה על זה שתכתוב כנ"ל. אבל הרמב"ם ז"ל כ' התנה כו' או שכתב לה כו' וכתבה לו התקבלתי משמע שזה לא היה בתנאי רק שכתבה לו ואעפ"כ בטל

לכן הנראה לע"ד בפירוש דברי הרמב"ם ז"ל בפשיטות דהנה עוד תמהו הא קי"ל הלכה כר' יוסי וניהו דפסק בש"ס הלכה כר"מ בגזירותיו דאסור לשהות בלא כתובה אבל לזה שלא יועיל המחילה והתנאי לא אפסיקא הלכתא כוותיה וממילא הלכה כר"י ע"ש בר"ן ז"ל

לכן נראה דהנה בש"ס שם פליגי ר' דימי ורבין מחלוקת בתחלה אבל בסוף כו' ופירש"י ז"ל תמהו דאין שום סברא שיגרע בסוף מבתחלה. וכתב הרא"ה ז"ל בחידושיו דגרסינן להיפוך בדברי רבין מחלוקת לבסוף אבל בתחילה דברי הכל אינה מוחלת והפי' הוא הא דפליגי ר"מ ור"י הוא בסוף אחר החופה לריב"ל או אחר הביאה ע"ש בזה שכבר נתחייב מהני מחילתה בין לר"מ ובין לר"י ופליגי דר"מ סבר דהוי ביאת זנות ור"י סבר דמותר ובעי בכתב ור"י סבר אף בע"פ מהני אבל בתחלה קודם החופה לד"ה אינה מוחלת דגם ר"י מודה דאף שכתב לה עיקר החיוב מתחיל משעת החופה ולכך אף שמוחלת קודם החופה לא נקרא מחילה כלל רק תנאי שאינה רוצה שיתחיל החיוב ולכ"ע לא מהני ע"ש ברא"ה ז"ל וכן מבואר להדיא בירושלמי. וכן נראה ג"כ דהא גם בפירות אמר בש"ס כשאומר אי אפשי בתקנת חכמים דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה וכן בכתובה במוחלת קודם החופה דלא שייך מחילה כיון שעדיין לא נתחייב רק שאינה רוצה בהחיוב ואי אפשי כו' והוי מתנה על מה שכתוב בתורה ולרבין בזה לד"ה לא מהני. ומשמע ליה דמה דאמר בתחלה ד"ה אינה מוחלת היינו דכ"ע מודו לר"מ דכשפוחת מתחלה הוי ביאת זנות ולכך אין התנאי והמחילה מועלת שהוא ג"כ כתנאי דעשו חיזוק לכ"ע בזה כנ"ל

ומיושבים הטיב כל דברי הרמב"ם ז"ל. שכתב התנה כו' דהיינו קודם החופה או שכתב לה ר' וכתב התקבלתי היינו ג"כ מקודם ה"ז תנאו בטל שפוסק כרבין דבתחלה ד"ה אינה מוחלת והמחילה בתחלה הוי ג"כ כתנאי ובטל משום כל הפוחת כנ"ל. וגם ר"י מודה דבטל אבל אחר הנשואין סובר הרמב"ם ז"ל שפיר דמהני מחילה בע"פ ג"כ שפוסק כר' יוסי דבסוף מהני מחילה ע"פ דקי"ל בכל דוכתי הלכה כר"י וזהו שכתב פ' [י"ז הי"ט] מה"א מוחלת כתובתה א"צ לא קנין כו' רק על פה מהני וזה ממש קי"ל כר"מ בגזירותיו אבל גוף המחילה שפיר מהני כנ"ל. ואף דפריך התם לר"י מהא דאין עושין כתובת אשה מטלטלין כו' השתא התם