חידושי הרי"ם אבן העזר חלק ג כא

עוד י"ל אי נימא כנ"ל שהיה התקנה שיתחייב מחדש גם אחר המחילה אך לכאורה הא תמחול מקודם גם חיוב זה שיתחייב אחר המחילה ואף שגם אחר זה נתחייב מ"מ מוחלת גם חיוב זה וכן עד עולם שמוחלת כל החיובים ויועיל כנ"ל. אך הא קי"ל שאין יכולין למחול דבר שלא בא לעולם ג"כ כיון שעדיין לא נתחייב ע"ש בח"מ [סי' ר"ט] וא"כ כאן שהחיוב נתחייב אחר המחילה א"כ אינו מועיל כלל המחילה על חיוב זה דהוי דבר שלא בא לעולם ושפיר לא מהני המחילה דנתחייב מחדש וע"ז אינו מועיל אף שמחלה כנ"ל. אך התם אליבא דר"מ דסבר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם א"כ שפיר מהני המחילה דמהני גם על החיוב שיתחייב אחר המחילה כנ"ל משא"כ לדידן

עוד י"ל דהא בעונה דאינו דבר שבממון לכ"ע תנאו בטל רק בדבר שבממון כו' וא"כ כיון דקי"ל כר"מ דכל הפוחת כו' ה"ז בעילת זנות ואסור לשהות בלא כתובה א"כ כשמוחלת הוי כאומרת אי אפשי בתקנה זו שתיקנו שלא ישהה עמה בלא כתובה רק שידור עמה בלא כתובה וזה הוי איסורא ותנאה בטל דאינו דבר שבממון כנ"ל. שוב ראיתי בלחם משנה שפי' כן. אמנם לא דמי באמת דניהו דזו התקנה דאסור לשהות אינה יכולה להתנות לבטלה שיהי' מותר לדור עמה אעפ"כ מחילת הכתובה הוא דבר שבממון לבד ונמחל הכתובה ועדיין נשאר התקנה שאסור לדור עמה דע"ז לא הועיל התנאי. וצ"ל כמ"ש תוס' פ' אע"פ [ד' נ"ו ד"ה הרי] לחלק בין הכוונה לעקור מה שכתוב בתורה ע"ש. וכן בזה כיון שכוונתה במחילה זו שמוחלת שיהי' מותר לו לדור עמה בלי חיוב כתובה א"כ הכוונה לעקור התקנת חכמים בדבר שאינו של ממון ושפיר בטלה המחילה ומיקרי שפיר גוף המחילה כדבר שאינו של ממון כנ"ל. אמנם אם מוחלת על אופן זה שיכתוב לה אח"כ כתובה חדשה מזמן זה וידור עמה או על תנאי שאם יכתוב לה כתובה חדשה יהי' נמחל הכתובה מכבר שפיר ודאי מהני דאין כאן כלל רק דבר שבממון דאינו נכלל כלל בהתנאי מלתא דאיסורא דאינה מתנת כלל שידור עמה בלא כתובה רק על הממון ושפיר קיים גם להרמב"ם ז"ל

וממילא מיושב התם גבי נחבל דכל לגבי בעלה ודאי מחלה כדי שלא יגבה הלוקח שפיר תמחול על תנאי זה שיכתוב לה כתובה חדשה ובאמת יכתוב לה ויהי' מותר לדור עמה ומחילתה שפיר מהני ולא יוכל הלוקח לגבות שהכתובה שמכרה נמחלה שפיר ומהני כנ"ל וא"ש

עוד י"ל דנראה דעל השיעבוד נכסים שיש בכתובה שפיר מהני המחילה דהא אמר בש"ס נ"א מני ר"מ דכל הפוחת כו' ואעפ"כ אמר דלר"מ דאחריות לאו ט"ס אין לה אחריות נכסים ע"ש וע"כ דלא הי' התקנה דכל הפוחת על האחריות נכסים ויכולה שפיר למחול רק השיעבוד הגוף שיש עליו לשלם לה הכתובה זה אינה יכולה למחול. והנה במכירת שטרות כ' תוספות דב' שיעבודים יש שיעבוד הגוף החיוב שיש על הלוה לשלם ושיעבוד נכסים מטעם ערבות והשיעבוד הגוף אין יכולין למכור דאין בו ממש רק השיעבוד נכסים. ולכך מהני המחילה דכשמוחל שיעבוד הגוף ממילא פקע השיעבוד נכסים ע"ש ולדידן דקי"ל דמוכר שט"ח יכול למחול משום דמכירת שטרות מדרבנן א"כ שוב יכול למחול השיעבוד נכסים לבד אף ששיעבוד זה מכר מ"מ מהני המחילה על שיעבוד הנכסים כיון שהוא דרבנן ומוחל שלא יהיה לו שיעבוד נכסים והחיוב היינו שיעבוד הגוף עדיין נשאר אצל המלוה שזה לא מכר. דאינו מוכרח דלהפוסקים דמכירת שטרות דרבנן לא נסבור סבר הנ"ל דשני שיעבודים יש וי"ל שפיר כנ"ל

וא"כ מיושב דהרמב"ם ז"ל כתב שפיר דלא מהני המחילה. ואף דעל שיעבוד הנכסים מהני מ"מ על שיעבוד הגוף לא מהני ועדיין חייב לה כתובה כנ"ל אבל התם דתזבין לכתובה א"כ אינה יכולה למכור רק השיעבוד נכסים דשיעבוד הגוף לא מהני מכירה. וא"כ אמר שפיר דודאי מחלה דעל שיעבוד נכסים יועיל המחילה ואף שישאר שיעבוד הגוף מ"מ לא יוכל הלוקח לגבות כלל דשיעבוד הגוף לא מכרה כנ"ל. ויועיל המחילה נגד הלוקח. ואף דלא מצינו זה במוכר שט"ח שיוכל למחול השיעבוד נכסים ויהי' המלוה יכול לגבות ולא הלוקח. ועוד דתוס' בכתובות [ד' י"ט ד"ה וכגון] הקשו אהא דמצא שובר מאי מגו הוא שמא אינה רוצה למחול ולהפסיד חובה ע"ש ולמ"ש הא תוכל למחול השיעבוד נכסים ולא תפסיד כלל שנשאר החיוב ועדיין ישלם לה כיון שיודע האמת. ומלקוחות גם עכשיו אינה יכולה לגבות. אך תוס' [שם בס"ד דמכ"ש דאו' והא דיכול למחול אזלי] לטעמייהו דכל מה דיכול למחול במוכר שט"ח הוא משום דב' שיעבודים יש כו' וא"כ מה דמהני המחילה הוא רק כשמוחל שיעבוד הגוף דשיעבוד נכסים כבר מכרה ואינה יכולה למחלה כנ"ל. אבל לדידן דהטעם משום מכירת שטרות דרבנן שפיר יוכל למחול השיעבוד נכסים כנ"ל. אולם לא מצינו כן

אך י"ל דבכל דוכתי לא שייך זה דהא כשמוחל מתחייב לשלם מדינא דגרמי להלוקח. וא"כ הא דאין הלוקח גובה משיעבודא דר' נתן דהמוחל מתחייב מדינא דגרמי והלוה מחויב להמלוה ובשיעבודא דר"נ לא מהני מחילה אך זה טעות דכל החיוב מדינא דגרמי הוא אחר המחילה ואז אין הלוה חייב כלום להמלוה שכבר מחל לו ולא שייך דר"נ דבשעה שהלוה חייב אין המוכר חייב וכשנתחייב המוכר אין הלוה חייב כנ"ל, אמנם באופן הנ"ל שהמוכר מוחל רק שיעבוד הנכסים לבד שלא יוכל הלוקח לגבות והשיעבוד הגוף נשאר אצלו ועדיין חייב לו הלוה. וא"כ ממילא גובה שוב הלוקח מהלוה מכח שיעבודא דר"נ דהמוכר חייב לו מדינא דגרמי כשמחל שיעבודא הנכסים שלא יוכל הלוקח לגבות. והלוה עדיין חייב להמוכר גם אחר המחילה כיון שנשאר שיעבוד הגוף וממילא משועבד להלוקח מדר"נ ושפיר גובה עדיין מהמלוה. ולכך לא מהני המחילה בכל דוכתי שלא יוכל הלוקח לגבות מן הלוה רק כשמוחל גם השיעבוד הגוף כנ"ל. אבל התם בנחבל דבל"ז יש לו חיוב החבלה עליו רק דהתועלת בהמכירה שלוקח בטובת הנאה ויגבה אח"כ יותר מדמי החבלה. וא"כ שפיר תמחול השיעבוד נכסים ואינה מתחייבת מדינא דגרמי ג"כ רק מה ששוה למכור דהיינו הטובת הנאה שאינו שוה יותר כמו כל מזיק כמבואר בח"מ וא"כ גם מהבעל מכח שיעבודא דר"נ לא יוכל לגבות יותר ואינו מרויח כלום דהא בל"ז יש לו החוב דחבלה כנ"ל. ולכך שפיר תוכל למחול השיעבוד נכסים ועדיין יושאר החיוב עליו ומהני המחילה גם להרמב"ם ז"ל ואעפ"כ לא יוכל כלל הלוקח לגבות מן הבעל כנ"ל וא"ש

עוד היה אפשר לומר לכאורה כיון דכל הפוחת כו' הוי ביאת זנות א"כ אף שמחלה מ"מ כשדר עמה אח"כ אמרינן חזקה אין אדם עושה בעילתו ביאת זנות ומתחייב לה הכתובה בחיוב חדש כשבא עלי'. ולכך