חידושי הרי"ם אבן העזר חלק ג קצה

לידה כלל רק ליד אחר שאינו שלוחה לחוב א"כ כיון שהוא ספק שמא חזרה הוי שוב בלא עדים כמו בספק קרוב לה כיון שהספק בגוף הנתינה. ובזה י"ל דהא הרא"ש ז"ל כתב הלכות קדושין בגילה דעתו שחפץ לקדשה הוי זכות ולמה לא חיישינן שמא חזר. ולמה שכתבתי אתי שפיר דשם עכ"פ הוי ספק וא"ל דהוי בלא עדים דהא שליחות להולכה לא בעי עדים עיין שם. מה שאין כן לקבלה דבעי עדים לא מהני כנ"ל

ואם עדים אומרים שבעת הנתינה הי' ניחא לה אפשר דהוי גט ובפוסקים כתבו דגט כשר הוא עיין שם. ומסתימת הפוסקים משמע דלא מהני. וי"ל למ"ש תוס' דהא עדי אמירה שעשתה אותו שליח קבלה והעדי קבלה הוי חצי דבר. ותירץ הרמב"ן והר"ן ז"ל עיקר הטעם דהא העידי אמירה מעידים שהוא שלוחה לקבלה וידו כידה והוי עדות גמור שראוי לקבל הגט עיין שם. וא"כ כאן כיון דברגע אח"כ לא מהני קבלתו כלל משום זכיה דאמרינן שחזרה בה רק ברגע זו עצמו א"כ שוב הוי חצי דבר. אותן העדים שאומרים דאז היתה רוצה והעדים שעל הקבלה אז דאין כת אחת פועלת כלום בלא חברתה. וגם לתירוץ תוספ' שם דעדי אמירה פועלין שיהי' נאמן מטעם שליש גם זה לא שייך כאן דלא יועיל אח"כ כיון שבאמת אינו שלוחה כלל אך בכת אחת. היינו שגם אשה היתה שם רק שלא ראתה השליח. או דכיון דבסתמא לא אמרינן דניחא אם כן לא נתן כלל שתתגרש מיד. וכן השליח לא קיבל כנ"ל: השמטה לאה"ע

בטור סי' ק' ובמקום שכותבין כתובה אינה נגבית אא"כ יהי' שטר כתובה בידה ע"ש דמשום ריעותא דאין כותבין פסק הרי"ף ורמב"ם דנאמן. ומ"מ קשה דמנ"ל באלמנה דבש"ס בגרושה וטוען שפרע אח"כ שהוא אחר זמנו. משא"כ אלמנה בשביל יתומים הא הוי תוך זמנו ואף דלענין שבועה צריך באלמנה כמ"ש תוס' והפוסקים פרק השולח משום דבתנאי ב"ד ח' דצררי אתפסה עיין שם. מ"מ י"ל דחשש צררי אף בתנאי ב"ד לא מהני רק לשבועה אבל לא להפסיד לגמרי. ועיין ברא"ש פ"ק דב"ב כתב ג"כ תירוץ הנ"ל דבאלמנה שבתנאי ב"ד מתפיס צררי והיינו למשכון כמפורש שם ע"ש. אבל פרעון משמע דבכתובה ודאי לא חיישינן דלא ניתנה כתובה כו' ולמה יפרע בחייו דגרע משאר ת"ז שהוא ספק אם יהי' חייב גם או"ר מודים ע"ש. וגם דאסור לשהות אח"כ ואם כן כיון דרק משכון אתפיס הא נאמנת במיגו דנאנס ואבד ככל מלוה על המשכון דנאמן נאנס בשבועה לגבות חובו וא"כ בשלמא לשבועה שפיר אין אלמנה נפרעת כו' דגם שתטעון נאנס תצטרך לישבע ואף דהוי בבעלים מ"מ גם בשמירה בבעלים פלוגתא בירושלמי דבעי שבועה שאינו ברשותו. ועוד דעכ"פ עכשיו דאומרת שלא אתפסה דכאומר לא נאנס צריכה לישבע דלא מהני מיגו לפמ"ש. ועוד דגם נאנס עכ"פ מיתומים לא יפרע אלא בשבועה דלא עדיף כשמסופקין אי אתפוס כלל מאם אתפיס וא"י שנאנס ופשוט כנ"ל. מה שאין כן לענין שיהי' נאמן ולטעון ליתומים שאתפוס משום דאין כתובה בידה הא א"ל מיגו דאם הי' מודית דאתפסה ונאנס הי' נאמנת בשבועה דע"ז אין ריעותא מה שאין כתובה בידה דבאמת לקח הכתובה כשאתפסה כו' ומ"מ כשנאנס חייב ונאמנת נאנסה דהא הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום דלמה דלא איתרע הוי כנקיט שטרא כנ"ל

ובגמ' ב"מ י"ז ע"ב אמר אביי אי ס"ד במקום שאין כותבין כו' אלמנה מן אירוסין כו' לטעון ולימא פרעתיו ופירש"י לטעון יורש ולימא פרעתי כו' וכן לשון הגמ' לטעון כו' משמע דוקא שיטעון שפרע הוא אח"מ. אבל לא שנטעון שפרע או אתפיס אביו משום תוך זמנו כנ"ל. ולחלק בין ארוסה לנשואה דוחק. וי"ל דגם טור וש"ע כוונתם שהיורש נאמן פרעתי אח"מ. אך לא משמע כן כלל גם מפורש כן בהה"מ ה"א עיין שם. ולתוס' פ"ב ע"ב שכתבו דבסתם מתפיס מטלטלין אין אחריותו עליו ודוקא שקיבל בפירוש אחריות עקם. א"כ י"ל דא"נ שאבד ונאנס כיון דנסתלק החיוב כ' רק חיוב חדש שקיבל עליו אם יאבד אינה נאמנת ליטול. גם שייך דאתפיס סתם ולא קיבל אחריות. אך לרש"י ושאר פוסקים דבסתם באחריותו הוי כשאר משכון ולחוש שמא לא קיבל בפירוש הוא ג"כ כטוען אחר מעשה ב"ד דאנן קי"ל דאסור ליחד מטלטלין כשלא קיבל אחריות לכ"ע ע"ש דהרי זה תקנת שמעון בן שטח שלא ייחד רק שיהי' כל נכסיו אחראין כו' ע"ש

אולם פ"ק דב"מ ז' במצא שטר כתובה דסבר ר"י עודה תחת בעלה לה יחזיר וחכמים ס"ל גם תחת בעלה לא יחזיר משום צררי אתפסה לר"פ ומוכח דאיתרע מהני חשש צררי שלא לגבות כלל אף תוך זמנו. ותוס' מפרשים בתוס' אין ראיה דהא ליכא שטר ולא מעשה ב"ד אבל לרמב"ם ושאר פוסקים דאעיקר קאי מוכח דגם תו"ז באתרע כו' וה"ה כשאין בידה. וצ"ל דח' דלא קיבל אחריות ועיקר. נראה דהפי' צררי היינו אף דבחייו הוי משכון מ"מ מיחד לה שכשימות בשעת מיתה או סמוך קודם יהי' לפרעון גמור וה"ה כשיגרשה. דאל"ה לא היתה מחזרת הכתובה שעדיין החיוב כיון שרק משכון רק כנ"ל דאם יהי' החיוב היינו גט או מיתה הוא לה לפרעון גמור שפיר מחזרת הכתובה. א"כ אף דבאחריותו אינה נאמנת שנאנס דדוקא במשכון שהחוב ודאי עדיין כמ"ש הר"ן סוף פרק ש"ה רק יש לו כנגדו משא"כ בהנ"ל דהוי פרעון ממש הספק חם מגיע לה אינה נאמנת לטול בשבועה. ואף דהוי א"י א"פ מ"מ ביורש לכ"ע פטור דטענינן ליה כנ"ל. ובזה י"ל דהא בנ"י שם בשם תשובת הרי"ף ורמב"ן בשם גאון דקי"ל כרבינא וכר"י דעודה תחת בעלה יחזיר ולא חיישינן לפרעון ולצררי תוך זמנו ע"ש ורק לענין שבועה באלמנה ע"ש. וא"כ גם כאן למה סתמו דטענינן להו תו"ז. ועיין ש"ך סי' מ"א דבכתיבה גרע משאר תוך זמנו ולא ברירא הלכתא אי כר"י וכן בש"מ שם ולמ"ש י"ל דדוקא עודה תחת בעלה דאז החשש צררי רק משכון לא פרעון שפיר קי"ל כר"י דהא נאמנת במיגו שנאנס דהחשש דאתפוס באחריותו כנ"ל. וכיון דעודה תחת בעלה הא נאמנת ככל מלוה על משכון כנ"ל. משא"כ אחר מיתה אף דהחשש צררי על קודם מ"מ כבר נעשה הצררי פרעון כנ"ל. ושוב אינה נאמנת נאנס ליטול דמחזקינן שכבר נפרעת כנ"ל. ומיושב לשון עודה כו' נתאלמנה כו' דמשמע אף דיתומים לא טענו כלל שהם פרעו כנ"ל. ולמ"ש מיושב דכשנתאלמנה שוב החשש צררי על קודם. וכן קושית הראשונים ז"ל מהא דאין אלמנה נפרעת כו' בשבועה ושאר ת"ז לא כו' דחשש צררי ונעשה פרעון כנ"ל

ובפשיטות צ"ל דס"ל לעיקר הטעם דלמא סמוך למיתה אתפיס צררי ולכך עודה כו' ל"ח ואלמנה חיישינן דנתן לפרעון לגמרי כיון שהוא סמוך למיתה לא שייך אסור לשהות ולא קיבל אחריות כלל וא"כ בלא היתה (שם או פתאום יש להסתפק. דהא ראב"ד חונק גם בשטר ת"ז ונאבד ע"ש פרק י"ד מה'