חידושי הרי"ם אבן העזר חלק ג קצב

דבאמת בעי שיעורא ולמה יאמר הטעם רק לר"ש

גם מה דמשמע מדברי תוס' ור"ן וריטב"א הנ"ל דזה ב' דברים נפרדים דהא דכתותי מיכתת שיעורי' הוא גם לרבנן ולא נקיט לה אליבא דר"ש. לע"ד אין זה מוסכם דהרשב"א ז"ל סוכה כ"ט ע"ב ד"ה בשלמא יבש כו' כתב ז"ל ותו אע"ג דחשיב כמת אמאי חשיב כמאן דליתא כו' ולעולם לא פסלו אלא היכא דקאי לשריפה דהשתא כתותי מיכתת שיעורי' כר"ש דאמר כל העומד לשרוף כשרוף דמי כו' ע"ש ומבואר להדיא דהא בכתותי מיכתת כו' היינו כר"ש ומוכח ממילא דהלכה כר"ש ואישתמיט לי' לפר"ח דברי הרשב"א הנ"ל

עוד כתב שם במשנה ד"ה של אשירה כו' שעומדת לשריפה וכל העומד כו' כשרוף דמי וכאלו אפרו מונח וצבור כאן והיינו דאמרינן כתותי מיכתת שיעוריה כו' ע"ש דמבואר ג"כ שהוא מטעמא דר"ש. וכ"כ הר"ן ז"ל משום דכל העומד לשרוף כשרוף דמי וכן רש"י ז"ל והבעה"מ שם שכתב כמאן דליתא כלל דמי ע"ש דמשמע ג"כ דהוא כר"ש דכל העומד כו'. אמנם למ"ש אי נימא דהא כר"ש א"כ ניהו דמוכח דהלכה כר"ש מ"מ לכאורה מוכח להיפוך דבגט כשר דהא כיון דגם אליבא דר"ש אמר דוקא משום דלולב בעי שיעורא וכתותי מיכתת אבל במידי דא"צ שיעור לא אמרינן כמאן דליתא דמי וכן חולין סוף פרק כיסוי הדם אמר להדיא התם שיעורא בעינן וכתותי מיכתת כו' וכן פירש"י ז"ל בכל המקומות. ומוכח דלא אמרינן עפרא בעלמא הוא ואין כאן לולב כלל ולא מיקיים ולקחתם כו'. וא"כ בגט שא"צ שיעור כשר גם לר"ש

ואפשר לדחות כיון דבעי למימר הטעם גם אלולב של עו"ג וע"ז של ישראל אינו בשריפה רק טעון גניזה ושוחק וזורה לרוח ובזה אם לא היה צריך שיעור לא הי' אמרינן כמאן דליתא כמ"ש ס"ק הקודם ולכך אמר רק משום דעומד להיות כתות דשוחק כו' וכמאן דכתות דמי וצריך לומר שיעורא בעינן כו' ומשום זה נקיט בכולהו הטעם דכתותי מיכתת שיעורא אף בעה"נ דבשריפה כיון שהאמת כן דצריך שיעור. אך מדברי רש"י ז"ל לא משמע כן שפירש בע"ה משום כל העומד כו' וכתב דצריך שיעור ד' טפחים כו' ע"ש דמבואר דלא הוי מפסל אי לא הוי בעי שיעור אף דבשריפה כו'. והי' נראה דזה תלוי במחלוקת שהביא הרא"ש ז"ל פרק לולב הגזול ל"ד ע"ב במתני' דאתרוג של אשירה כו' שכתב אית ספרים דגרסי משום דהוי לי' מצוה הבאה בעבירה דסברי דלא שייך למיפסל משום כתותי כו' דלא אשכחן שיעור מפורש באתרוג ולא נהירא כו' ובאתרוג שייך שפיר שיעורא דבעינן דמינכר לקיחה ומה"ט פסלינן פלפלין וכיון דמיכתת שיעורא הוי כאלו נשחק כולו והוי כלא מינכר לקיחה ע"ש וכ"כ תוס' ריש ל"ה ע"ש. וא"כ גירסת ספרים הנ"ל ודאי דלא אמרינן כל העומד שיהי' כמאן דליתא וממילא בגט כשר דאל"ה היה פסול גם באתרוג דכמאן דליתא דמי. ולר"י והרא"ש דלא מיקרי מינכר לקיחה כלל משום כל העומד גם בגט פסול. אך אין ראיה מהר"י ורא"ש לפסול בגט דהם לא כתבו רק כיון דחזינן דפסול פלפלין א"כ חזינן ע"כ דפשוט להש"ס דולקחתם מוכח שיהי' גדול יותר מפלפלין ופחות מזה לא מיקרי לקיחה ניכרת. וא"כ יש שוב לאתרוג שיעור קצוב ושייך ביה כתותי כו'. אבל בגט שא"צ שיעור כלל רק שיהי' נתינה אין ראיה דהא אין צריך נתינה ניכרת דאף קטן משהו כשר כש"כ עליו הגט. ואדרבה קצת משמע מתוס' ורא"ש להיפך דאל"ה לא היו צריכין להביא כלל מפלפלין ולא הא דמינכר לקיחה. רק היה להם לומר דכמאן דליתא דמי ולא הוי לקיחה כלל. וע"כ דהי' שפיר נקרא לקיחה

אך להר"ן וריטב"א הנ"ל דהש"ס בעי למימר אליבא דרבנן דר"ש ג"כ ולכך אמר משום שיעורא אין ראיה מתוס' ורא"ש הנ"ל דרוצים לישב אליבא דרבנן ולכך כתב משום מינכר לקיחה דהוי שיעור כנ"ל. ולדעת ספרים הנ"ל שפיר מוכח דכשר בגט מכש"כ מאתרוג ונראה דכך היה גירסת הרמב"ם ע"ש בפ"ח מה' סוכה והה"מ שם. ואף שבכ"מ דחה דבריו שם איך משנה הגירסא ע"ש דבריו תמוהים לע"ד שבפי' המשנה ריש לולב הגזול מבואר להדיא כדברי הה"מ דפוסל בכולהו משום מצוה הבאה בעבירה ע"ש. אך כיון דגם בלולב כתב הטעם כנ"ל ע"כ משום דיש לה ביטול כנ"ל ע"ש דהא בעי שיעור. ולתירוץ א' בתוס' דאף ע"ג דעובד כוכבים דיש לה ביטול מ"מ קודם הביטול אמרינן כתותי כו' י"ל דלכך נקיט שיעורא בעי משום דמטעמא דר"ש דכל העומד לא היה שייך כיון שאפשר בביטול. רק מ"מ לא מיקרי שיעור קודם ביטול כיון דעכשיו אסור בהנאה וכתוס' סוטה הנ"ל. אבל לא הוי כמאן דליתא כו' משא"כ בע"ז של ישראל או עיר הנדחת כו'

והנה לכאורה הי' נראה ראיה ממאי דאמר שבת פ"ג ע"ב דע"ז פחותה מכזית או כעדשה אינה מטמאה כו' א"כ גם בכזית לא תטמא משום כל העומד לשרוף כו'. וכן לריב"ב חולין י"ג דאמר תקרובת ע"ג מטמא באוהל משום דאיתקוש למת כו' נימא כל העומד כו'. אך ז"א כיון דטומאתה מדרבנן א"כ כך הי' התקנה שתטמא בכשיעור הנ"ל ולא נימא בה כל העומד לשרוף כו'. ואף למ"ש תוס' שם דלר"י טומאתה דאורייתא מ"מ כיון דלא משכחת באופן אחר גלי קרא דלא אמרי' ביה כל העומד כו'. ועוד דכיון שהע"ג והתקרובת ביד הכותי עדיין אינו עומד כלל לשריפה ולא מהני מה שמצוה לשורפו כיון דמ"מ אינו עומד לכך שהיא ביד עובד כוכבים כנ"ל

גם אין להביא ראיה מהא דאמר ר"מ בכריתות יש אוכל אכילה א' כו' והוא נותר כו' ר"מ אומר אם הי' שבת והוציאו בפיו חייב כו' ע"ש דגם רבנן מודו. והא נותר בשריפה. ואנן קי"ל בהוצאת שבת דבאוכלין בעינן כגרוגרת כו' וכיון דצריך שיעור נימא כל העומד כו' וליכא שיעור ויהיה פטור על ההוצאה. גם שבת צ"א תני שתי הלחם כו' שיעורן כגרוגרת והא מיפסל ביוצא וטעון שריפה וכמאן דליתא דמי. אך ז"א דלענין שבת לא בעי שיעור מצד עצמו רק שצריך שיהי' תועלת לאיזה דבר ותלוי במחשבה לאיזה צורך הוציאו לאכילה כשיעור אכילה וכן לזריעה כו' ע"ש. וא"כ מה בכך דעומד לשרוף ועפרא הוא הא גם על עפר חייב כשהוציאו לצורך כנ"ל. והא שם צ' ע"א סבר ר"י דמשמשי ע"ז חייב בהוצאה בכל שהוא ע"ש

אמנם לכאורה ראיה מדאמר פסחים ל"ג ע"א אבל מפריש תרומת חמץ אינה קדושה דכתיב תתן לו ולא לאורו ופריך מאם תרם מטמא על הטהור תרומתו תרומה נימא ולא לאורו ומשני דדוקא אחמוץ במחובר לא דהי' לזה שעת הכושר אבל בתלוש הוי תרומה כו ע"ש. ואיך מהני בהיה לה שעת הכושר הא כל העומד לשרוף כשרוף דמי וניהו דתרומה לא בעי שיעור מה"ת דחטה א' פוטרת אבל עכ"פ חטה א' בעי וכתיב תתן כו וכיון דכשרוף דמי עפרא בעלמא הוא וכמאן דליתא דמי ואין כאן תרומה. ומה מהני שעת הכושר לענין זה, הא מבואר להדיא דאף דאמר ר"ש לענין אוכל שא"י להאכיל דפרה מטמא טומאת אוכלין הואיל והי' לה שעת הכושר