חידושי הרי"ם אבן העזר חלק ג קצא

עוד נראה דדוקא בהנך דבעי שיעורא דאף כל העומד כו' וגם צלרבנן נא חשיב שיעור בזה שייך אף במה דטעון גניזה אבל לענין גט דנימא ביה לר"ש כל העומד כו' דכשרוף דמי וכמאן דליתא כלל זה לכ"ע דוקא בהעומדים לשריפה שלא יהיה בעולם כלל משא"כ נקברים אף דלא חשיב שיעור מ"מ לא שייך בי' כל העומד כו' שיהי' כמאן דליתא כיון שעומד להשאר קיים ולכך בגט שפיר כשר. וגם כונת הר"ן וריטב"א ז"ל שכ' דהא דכתב על איסורי הנאה כשר אף בהנך דכתותי מיכתת כו' אבל באותן העומדים לשריפה לא כו' יש לפרש כנ"ל דקאי על הנקברים דשייך בהו כתותי מיכתת כו' לתירוץ א' של תוס' הנ"ל מ"מ דוקא במה דצריך שיעור אבל בגט כשר כנ"ל

וגם בע"ז של ישראל שטעון גניזה יש להסתפק בגט דהא לתירוץ הב' ודאי כשר כיון דאף במה דבעי שיעור לא אמרינן בי' כתותי כו'. רק גם לתירוץ א' י"ל דוקא במה דבעי שיעורא כנ"ל. אבל לא חשיב כמאן דליתא אף דשוחקו וזורה לרוח כיון שאינו שורפו ומעברו לגמרי מהעולם. וקצת משמע כן מלשון רש"י ז"ל יבמות וש"ס דאמר כיון דלשריפה קאי כו' ע"ש

גם י"ל דתוס' סוכה דקאי על אתרוג ולא בעי שיעור ג"כ רק שיהי' מינכר לקיחתו וצריך ג"כ לומר רק לר"ש דכמאן דליתא דמי ולכך הוצרכו לומר דהנשרפים לא יקברו דאל"ה לא הוי חשיב כמה דליתא. אבל במה דצריך שיעור י"ל כתירוץ א' דגם בנקברים לא חשיב שיעורא כנ"ל. וקצת משמע כן מתוס' סוטה שכתבו כיון דא"ה הוא ע"ש. אבל עכ"פ בגט נראה ודאי דכשר באותן א"ה הנקברים כנ"ל ולכך דקדק הרמ"א וצריך שריפה כנ"ל

ובס' ג"פ כתב להלכה דבע"ז של נכרי או משמשי ע"ז דנכרי אם כתב עליהם גט כשר דכיון שיש להם ביטול לא שייך ביה כל העומד כו' ע"ש ותמהני איך משכחת לה בגט בע"ז דנכרי הא מבואר לעיל סי' ק"כ דצריך שיהיה הנייר של הבעל בשעת נתינה ואל"ה הגט בטל מה"ת וא"כ ע"כ קנאו הבעל מהנכרי והוי ליה ע"ז של ישראל שאין לה ביטול ובשעת נתינה עומד לשרוף כנ"ל. וכמ"ש הר"ן ז"ל בלולב דלא משכחת ביום ראשון בע"ג דכותי כיון דבעי לכם ע"ש. וכן ממש בגט ובמשמשי ע"ג י"ל דמשכחת לה כשהע"ג עצמה ביד כותי וכשביטל הע"ג בטלו משמשי' כמבואר בי"ד סי' קמ"ו וכמ"ש הר"ן בשם הראב"ד סוכה דבכה"ג לא מיקרי עומד לשרוף ע"ש. אבל בע"ג עצמה לא משכחת לה בגט ואף במשמשים אף שהראב"ד ז"ל פ' כן מ"מ הר"ן והרשב"א ז"ל ריש פ' לולב הגזול מסתפקין בזה דלא מהני ביטול כשזכה הישראל במשמשי' ע"ש. וא"כ גם בגט שכתב על משמשי' ספיקא הוי וכן משמע בא"ח סי' תקפ"ו בש"ע ע"ש אבל כשקנאה אחר שנתבטלה ביד הכותי וכתב גט עלי' ודאי דכשר. ואף כתב קודם הביטול ואח"כ נתבטלה וקנאה קודם הנתינה יש להסתפק בדיעבד דלא מיקרי מחוסר מעשה בין כתיבה לנתינה אף שמחוסר ביטול להפוסקים י"ד סי' קמ"ו ס' ז' דסגי בביטול באמירה לחוד א"כ אינו מחוסר מעשה בגוף הגט והוי כמו מחוסר הקנאה דכשר כמ"ש הר"ן ז"ל פ"ב דגטין כיון שאינו בגוף הגט. ולהפוסקים בי"ד שם דבעי ביטול מעשה בגוף הע"ג י"ל דאפשר מיקרי מחוסר כיון שבשעת כתיבה לא הי' אפשר ליתן הגט דצריך שיקנה את הנייר ויהי' עומד לשרוף ולא יועיל דע"ג של ישראל אינה בטילה כנ"ל וא"כ מחוסר מעשה הביטול כנ"ל ובל"ז צריך לכתחלה להקנות להבעל הגט קודם הכתיבה ועיין מ"ש לעיל סי' ק"כ ס"ק ג'

עוד כתב הגט פשוט דיש ליזהר לדידן שכותבין על הנייר ופעמים יש מן נייר שעושין בו רושם מן צורות אע"ג דהוי ע"ג דכותי ולא נתכוין הישראל לזכות בו מ"מ לכתחלה אין ראוי לכתוב בו הגט ועיין י"ד סי' קמ"א דאפי' שעל המבוזים אסור צורה הנעבדת בודאי ומכש"כ דאפשר שעל הנייר חשיב שעל המכובדים או בינונים ואף שאינה בולטת אלא שוקעת יש לזהר מיהת לכתחילה ע"ש. והנה מ"ש אע"ג דהוי ע"ג דכותי שלא נתכוין לזכות כו' כבר כתבנו דליתא דהא צריך שיתכוין לזכות בכל הנייר שנכתב עליו הגט. וא"כ גם דיעבד יש להסתפק כיון דעומד לשרוף כנ"ל כיון שהוא ע"ג של ישראל. ובס' תורת גטין דחה דברי הג"פ וכתב דכיון שמכרה לכתוב עליו הוי כמכרה לצורף ישראל דביטלה כמבואר בי"ד ע"ש. ותמהני דמבואר בי"ד סי קמ"ו סי' ח' דיעה ראשונה בש"ע להדיא להיפוך דבע"ג עצמה אף מכרה לצורף ישראל לא ביטלה. ודוקא במשמשין מתיר הרמ"א ע"ש. עוד יש לחלק בין צורף שיתקלקל האליל לגמרי משא"כ בנייר שאינו מתקלקל במה שכותב עליו ועדיין נשאר גם אח"כ

אולם יש סברא להתיר מטעם שנעשה מתחלה רק למכור עיין בשו"ת כנסת יחזקאל א"ח סי' י"ג. ואפשר דאפי' הכותי עצמו כתב עליו לא מיקרי ביטול ע"ש בי"ד ובש"ע ע"ז נ"ג די"ל שאינו מתקלקל בכתיבה כלל כנ"ל. ועיין י"ד סי' קמ"א בש"ך ס"ק ו' בשם הר"ן. ונראה דיש לחוש אפי' בדיעבד ובדבר שצריך שריפה מדרבנן יש להסתפק ג"כ אי מ"מ מיקרי עומד לשרוף ובטל הגט מדאורייתא או לא מיפסל רק מדרבנן ואף שכתב הרשב"א ז"ל באתרוג של תרומה טמאה דאף דתרומת פירות דרבנן מ"מ כתותי מיכתת כיון דעומד לשרוף מדרבנן ע"ש אין ראיה די"ל גם שם לא מיפסל אלא מדרבנן דעכ"פ עומד לשרוף מדרבנן כנ"ל. אמנם הרשב"א ז"ל כתב שם להדיא דפסול מן התורה משום דעומד לשרוף מדרבנן

ע"ש

, (ח) אם כתב עליו הגט בטל כו'. מדברי הרמ"א ז"ל נראה דבטל בודאי מה"ת ופסק כר"ש לגמרי והפר"ח חלק עליו ופסק דכשר לגמרי כשאר איסורי הנאה ודלא קי"ל כר"ש ע"ש שהביא ראיות. ולע"ד כל ראיותיו אינם מוכיחות. מ"ש מהא דערלה וכ"ה מטמאין טומאת אוכלין כבר כתבתי לעיל ס"ק ה' דלאו ראי'. ובל"ז הא כתבו תוס' סוטה כ"ה להדיא להיפוך שהקשו קושי' הנ"ל מערלה וכ"ה וכתבו דליכא לדמויי אהדדי טומאת אוכלין לשאר דברים ע"ש. אמנם זה אמת שהרמב"ם ז"ל פוסק דלא כר"ש בהא דכל העומד לזרוק כו' כמבואר בפי' המשנה כריתות פ"ו שכתב כל זה נדחה ע"ש וכמ"ש לעיל ס"ק ד'

עוד הביא הפר"ח ראיה מהא דעושין לחיים בשבת אפי' דעכו"ם או אשירה ע"ש ואינו ראי' כלל כיון דלחי מדרבנן הוא משום היכר מה בכך דכשרוף דמי אטו בשביל זה אין כאן היכר ואי אפשר להכחיש החוש וכיון שאינו צריך שום שיעור רק שיהי' היכר לכך כשר וזהו שכתב המ"מ שהוא כמו קוים וקו אין בו ממש כלל רק מחלק בין ב' דברים. וע"ש תוס' עירובין פ' ע"ב שכתבו דלא החמירו בו חכמים כו' וכמו בסולם דמיקרי פתח ע"ש. וכתב עוד שם דכמאן דליתנהו דמי ע"ש. עוד הביא ראיה דאי כר"ש למה לי' בר"ה ובסוכה משום דכתותי מיכתת שיעוריה הא אף אי לא בעי שיעור כמאן דליתא דמי וע"כ דקי"ל כרבנן ע"ש. לאו ראיה הוא דאמת אמר דאפי' לרבנן פסול בשופר ולולב כיון