חידושי הרי"ם אבן העזר חלק ג קצ

לשריפה ואף דמצוה לשורפו מ"מ הוא עושה מעשה שאינו עומד אצלו כנ"ל. ולכך כתב רק למשמע דמ"מ לא משמע ליה לחלק בכך. והי' מיושב אי נימא כנ"ל. גם בהא דסוכה פרק לולב הגזול דגירסת הרמב"ם ושאר פוסקים באתרוג של אשירה ועיר הנדחת משום מצוה הבאה בעבירה ותמהו בתוס' דא"כ למה אמר לעיל משום כתותי מיכתת כו' ולא אמר משום מצוה הבאה בעבירה. וע"כ דדוקא כשבאה המצוה ע"י העבירה כמו בגזל אבל אשירה אינו בא ע"י העבירה כו' ע"ש שתמהו מאוד. וכן הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה כתב גם בלולב של אשירה משום מצוה הבאה בעבירה ותמוה דמבואר להדיא בש"ס משום כתותי מיכתת שיעורי' ע"ש

ובמ"ש מיושב דהנה י"ל גם שם דלא שייך כל העומד כו' כשרוף דמי דהא כיון שרוצה לצאת בלולב ואתרוג זה ואי כשרוף אינו יוצא בו א"כ אינו עומד לשרוף דכמה דקאי משבח ורוצה שלא לשרפו כנ''ל

והנה מבואר בש"ס ע"ז דרוצה בקיומו אסור בע"ז ולדעת הפוסקים א"ח סי' ת"ן בכל איסורי הנאה אסור ע"ש. וא"כ לכאורה בלולב של אשירה ואיסורי הנאה אסור ליטלו ולצאת בו דהא רוצה בקיומו אז שיהי' קיים כדי שיצא בו ואף דמצות לאו ליהנות ניתנו מ"מ י"ל דאסור משום רוצה בקיומו עיין מ"ש לעיל ס"ק א'. וא"כ לכאורה גם בדיעבד אינו יוצא בו דהוי מצוה הבאה בעבירה משום איסור הנ"ל דרוצה בקיומו. אך ז"א דג"כ אין המצוה בא ע"י העבירה דלהיפך העבירה בא ע"י המצוה שע"י זה רוצה בקיומו אבל גם אם לא ירצה בקיומו הי' יכול לצאת בו וליטלו רק דממילא הוא כנ"ל ולא בא ע"י העבירה ולא הוי מצוה הבאה בעבירה ויוצא כנ"ל. אמנם עכשיו דאמרינן כל העומד כו' כשרוף דמי ואינו יוצא בו רק דנימא סברא הנ"ל כיון שרוצה לצאת בו שיהי' קיים אינו עומד לשרוף אז כנ"ל. א"כ שוב אינו יוצא בו מטעם מצוה הבאה בעבירה משום איסור דרוצה בקיומו דהא רוצה שיהיה קיים בשעה שנוטלו. וכאן שפיר הוי המצוה באה רק ע"י העבירה דאם לא הי' רוצה בקיומו לא הי' יוצא בו כלל דאז הי' עומד לשרוף ולא היה מהני דכשרוף דמי וליכא שיעורא וכל הטעם דיוצא בו הוא משום דאינו עומד לשרוף שרוצה בקיומו וא"כ שוב המצוה באה רק ע"י העבירה דרוצה בקיומו וממילא אינו יוצא מטעם מצוה הבאה בעבירה כנ"ל. ומיושב שפיר הגירסא בש"ס משום מצוה הבאה בעבירה ולא על האיסור שעבדו ע"ז רק משום רוצה בקיומו ואעפ"כ צריך שפיר לטעם דכתותי מיכתת כו' דאל"ה לא הי' כלל מצוה הבאה בעבירה כנ"ל. וגם הרמב"ם ז"ל נקיט שפיר הטעם כנ"ל

גם מיושב דבערלה ותרומה טמאה אמר טעמא אחרינ' התם ולא משום כתותי מיכתת כו'. דע"ש ברש"י פרק הפועל בע"ז דאין איסור רוצה בקיומו בשאר איסורי הנאה כמו ערלה וכה"ג ע"ש. וממילא לא שייך כתותי מיכתת בערלה דכיון דרוצה בקיומו אינו עומד אז לשריפה ואעפ"כ לא הוי מצוה הבאה בעבירה דאין איסור כנ"ל והוצרך לטעם דהיתר אכילה כו'. משא"כ אשירה ועיר הנדחת דאסור רוצה בקיומו אמר שפיר כנ"ל

ויותר מיושב למ"ש הרא"ש ז"ל דלכך גורסין באתרוג משום מצוה הבאה בעבירה משום שאין לו שיעור קצוב לא אמרינן ביה כתותי מיכתת שיעוריה והוצרך למצוה הבאה בעבירה. אולם עדיין הקשה למה אמר גם בלולב כו' משום מצוה הבאה בעבירה. וגם הא אינו בא ע"י העבירה דא"כ באשירה דלאו דמשה למה יוצא בו ע"ש. ולמ"ש י"ל דהנה באותן הצריכים שיעור דפסול גם לרבנן דר"ש ואף אי לא כשרוף דמי משום כל העומד מ"מ ליכא שיעור כמ"ש תוס' סוטה ע"ש. וא"כ לא שייך סברא הנ"ל דכיון שרוצה לצאת בו אינו עומד לשרוף אצלו דמה בכך מ"מ ליכא שיעור גם בלא כל העומד כנ"ל לרבנן. ולכך בלולב והדם אמר רק טעמא דכתותי מיכתת כיון שצריך שיעור קצוב ולא שייך טעם הנ"ל. אבל באתרוג דלא בעי שיעור קצוב ולא שייך מיכתת כו' לרבנן. רק מ"מ לר"ש דאמרינן כל העומד כו' דליתנהו דמי ודאי דגם באתרוג אינו יוצא דלא עדיף מגט כאן. אך לענין זה שייך שוב סברא הנ"ל דכיון דרוצה לצאת אינו עומד אצלו לשרוף. רק דשוב פסול מטעם מצוה הבאה בעבירה כיון דבא ע"י האיסור דרוצה בקיומו כנ"ל. ולכך אמר רק באתרוג הטעם דמצוה הבאה בעבירה. ולא קשה שיאמר גם בלולב דכיון דהוי מצוה הבאה בעבירה רק משום כל העומד כו' והתם סגי בזה לחוד דבעי שיעור כנ"ל ומיושב הכל דבאשירה דלאו דמשה דלית ביה כל העומד גם מה"ב לא הוי כנ"ל

ומיושב ג"כ מ"ש הפר"ח דאי נימא כר"ש א"כ למה נקיט משום דבעי שיעורא הא בל"ז כמאן דליתי' דמי. ולמ"ש א"ש דלענין כל העומד לא שייך כיון שרוצה שיהי' קיים והי' צריך לומר עוד משום מה"ב הנ"ל. ולכך אמר משום דבעי שיעור כו' וסגי בטעם זה לחוד. והר"ן ז"ל והריטב"א ז"ל לא משמע להו לחלק בכך דכיון דמ"מ מצוה לשורפו לא מהני מחשבתו מה שרוצה לעבור שלא יהי' נקרא עומד לשרוף דהא חולין י"ד אמר דבי"ט אמרינן כשנשחטה הוברר דהי' עומדת לשחיטה משא"כ בשבת לא אמרינן דכשעבר ושחט הוברר כנ"ל. כיון דמ"מ לא היה עומד לשחוט. וכן כאן להיפוך כיון שמצד המצוה הי' עומד לשרוף אף שאינו רוצה מ"מ לא אמרינן הוברר הדבר שאינו עומד לשריפה דמ"מ מיקרי עומד לכך כנ"ל. אבל כתבו שפיר דמשמע כו' דאין ראיה ברורה כנ"ל. גם בל"ז יש לחלק בין טומאת אוכלין לשאר דברים. כמ"ש תוס' סוטה דליכא לדמויי להדדי כו'

(ז) ביעור מן העולם וצריך שריפה כו'. נראה לע"ד דדוקא נקיט הנך שצריך שריפה אבל אותן השנוין סוף תמורה שהן מן הנקברים אם כתב גט עליהם הוי גט. דהא תוס' סוכה ל"ה הקשו למה ליה טעמא דהיתר אכילה כו' הא בל"ז כתותי מיכתת שיעורי' דערלה מן הנשרפים ותנן דכל הנשרפים לא נקברו כו' ע"ש. ומבואר דהנך דבקבורה לא שייך בהו כתותי מיכתת כו' כיון שישאר קיים וליכא כל העומד כו'. ואף דבתוס' יבמות פ' מ"ח ק"ד כתבו איך אמרינן בע"ז של ישראל כתותי מיכתת כו' הא טעון גניזה כו' מושם בסתר. ותירצו כיון דטעון גניזה אין לך כתותי שיעור גדול מזה א"ר בע"ז של נכרי שעבדה לדעת ישראל שטעונה שריפה לכ"ע ע"ש. והי' נראה דלתירוץ הא' אף בנקברים שייך כתותי כו' ולתירוץ הב' דוקא בנשרפים כתוס' סוכה וכמ"ש והי' אפשר להסתפק גם בגט. מ"מ נראה דדוקא בגניזה דע"ז כתבו בתירוץ א' דאין לך כתותי כו' דהא תוס' מס' ע"ז נ"ב כתבו דהא דטעון גניזה היינו שוחק וזורה לרוח ומטיל לים ע"ש ולכך שייך שפיר כתותי מיכתת כו' דעומד להתבער מן העולם לגמרי שלא יהיה קיים משא"כ בנקברים שישאר קיים כמו שהוא לא שייך כלל כל העומד כו' ולכך כתבו תוס' סוכה דנשרפים לא יקברו דאל"ה לא היה שייך כל העומד: