חידושי הרי"ם אבן העזר חלק ג קפט

וא"כ מיושב דניהו דסברי רבנן כל העומד לשרוף כשרוף דמי מ"מ שפיר מטמא טומאת אוכלין דאיך נימא דעפרא בעלמא ע"ז שפיר אמרינן איסורו חישובו וקריא רחמנא אוכל ומטמא ע"י מחשבה. ופריך רק לר"ש דלית ליה איסורו חישובו לענין אוכל שאינו יכול להאכיל וממילא שייך כל העומד כו' ג"כ משא"כ לרבנן כנ"ל. והיינו לענין טומאה דוקא דתלוי באוכל אבל לולב וכהאי גוונא לא שייך איסורו חישובו דמ"מ לולב לא הוי דכל העומד כו' ואינו תלוי באוכל כלל או אתרוג כו' וגט וכהאי גוונא כנ"ל

עוד הי' נראה לעניית דעתי למאי דאמר בש"ס שבת צ"א בעי רבא כו' זרק כזית תרומה לבית טמא מהו כו' מדמצטרף לענין טומאה כו' מדלענין יוצא בכזית לענין שבת נמי כו' ע"ש דאמרינן מיגו דחשיב שיעורא לדבר אחד הוי נמי שיעור חשיב לדבר אחר. וכתבו תוס' שם דבזרק לבית טהור לא אמרינן מיגו דחשיב האי כזית תרומה ללקות עליו זר האוכלו יהי' ג"כ שיעור לשבת כו' כיון דאינו בא איסור זרות ע"י הוצאה זו כו' ע"ש. והטעם הוא דהתם כיון דלענין הוצאו' שבת בעי שיעור גדול מכזי' רק היכא שהאיסור בא בהוצאה זו א"כ ההוצאה חשיבה ומהני ג"כ לשבת. אבל בטהור ניהו דהכזית חשיב מ"מ אינו יותר מכזית ומ"מ ההוצאה אינה חשובה ופטור בכזית כנ"ל. וא"כ הי' נראה לענין כל העומד לשרוף כשרוף דמי והוי כעפר כו' לענין זה שפיר י"ל כיון דחייבה התורה על אכילת נותר וכה"ג בכזית א"כ שייך שפיר מיגו דהוי כזית לענין איסור אכילה ואינו כעפר הוי גם כן אוכל לשאר דברים ואינו כעפר לענין טומאה וכה"ג ויש בו שיעור ומטמא ולא אמרינן כתותי מיכתת כו' ובזה אף דאין איסור האכילה בא ע"י מה שמטמא מ"מ האיסור הוא ע"י שיש בו שיעור ואינו כעפר וממילא הוי שיעורא גם לשאר דברים ולא דמי לבית טהור שכתבו תוס' דשם שפיר יש בו כזית לענין איסור ואעפ"כ פטור לענין שבת דבעי שיעור גדול משא"כ כאן דתליא זה בזה וכיון דאינו כעפר ויש בו שיעור לאיסור הוי שיעור לשאר דברים כנ"ל

וי"ל דזה עצמו הטעם דאמר איסורו חישובו רק התם דחה שפיר כמ"ש לעיל דהוי ע"י מחשבה משא"כ לענין זה כנ"ל. וי"ל דר"ש לטעמיה דסבר כל שהוא למלקות א"כ לא שייך מדחשיב שיעור ללקות באכילה דהא גם על כ"ש לוקה ולכך פריך שפיר לר"ש אמאי מטמא ט"א. ואף דלענין קרבן מודה דבעי שיעור מ"מ זה לא מיקרי חשיבות כמ"ש תוס' שבת שם דדוקא למלקות חשיב ע"ש. אבל לרבנן דאכילה בכזית למלקות י"ל דאף דסברי כשרוף דמי מ"מ שפיר ערלה וכ"ה מטמא טומאת אוכלין דמיגו דהוי שיעורא כו'. והיינו במידי דאכילה אבל בנייר הגט וכה"ג דלאו בר אכילה ולא שייך מיגו דהוי שיעור כו' י"ל דאמרינן שפיר כל העומד כו' כשרוף דמי

והיה מיושב בזה הש"ס סוכה פ' לולב הגזול דאמר באתרוג של ערלה ותרומה טמאה הטעם דלית בה היתר אכילה או דין ממון. וכן בשל אשירה יש גורסין משום מצוה הבאה בעבירה. ותמוה מאוד כמ"ש תוס' ורשב"א ז"ל למה לא אמר משום דלשריפה קאי ומיכתת שיעורי' ע"ש שנדחקו הרבה. ולעיל בלולב והדס דתני ג"כ כנ"ל ואמר בכולהו משום כתותי מיכתת שיעורי' ובאתרוג בעי טעמא אחרינא ע"ש. ולמ"ש מיושב שפיר דבלולב והדס דלאו בני אכילה ולא שייך מיגו דהוי שיעורא כנ"ל אמר שפיר הטעם דכתותי מיכתת כו' אף לרבנן כנ"ל. אבל באתרוג שייך שפיר מיגו דהוי שיעור ללקות על האכילה כנ"ל לא שייך כלל כתותי מיכתת כו' והוצרך לטעמא דלית בה היתר אכילה כנ"ל אליבא דרבנן ואף להגורסין בשל אשירה כו' משום כתותי מיכתת אף באתרוג מ"מ י"ל דבהנך לא כתיב בי' אכילה דלכך לוקין אף שלא כדרך הנאתן כמבואר פ"ב דפסחים ע"ש. רק להגורסין משום מה"ב בשל אשירה י"ל שפיר כנ"ל. דבאמת לא מצינו במידי דאכילה דנימא בי' כתות מיכתת שיעורא. ולא אמר בש"ס רק בלולב והדס ושופר ומנעל של חליצה כו' וי"ל משום מיגו כנ"ל. אמנם הא תוס' ורשב"א ושאר פוסקים דכתבו שם באתרוג תירוץ אחר ע"כ לא סברי כמ"ש דנימא מיגו דחשיב כנ"ל. וע"כ סברי דלא דמי להא דשבת. דדוקא התם בשבת תליא מלתא בחשיבות וכיון דחשיב לענין איסור חשיב להוצאה ג"כ. משא"כ במה דבעי שיעור מגזה"כ כנ"ל. או דמ"מ דמי לזרק לבית טהור ודלא כמ"ש לעיל

גם י"ל דכיון דלענין אכילה אף אי נימא כתותי מיכתת מ"מ לרבנן דאינו כעפר רק שאינו מחובר במקום א' וככתות דמי א"כ לענין איסור אכילה שפיר חייב דמ"מ יש כזית אף שאינו מחובר וא"כ לא שייך מיגו דחשיב ללקות כנ"ל דמ"מ לא שייך המיגו לענין שיהי' מחובר במקום א' כיון שזה אין צורך להאיסור וממילא אין יוצאין בו כנ"ל

והיה מיושב בזה מ"ש הפר"ח דאי נימא דקי"ל כר"ש למה ליה משום דמיכתת שיעורי' לימא דכעפרא בעלמא הוא ע"ש. ולמ"ש י"ל דמשום אתרוג נקיט לה דלענין שיהי' כעפר וכליתנהו שייך שפיר מיגו דחשיב לענין איסור אכילה ואינו כעפר דחייב מלקות. ולכך לא אמר רק דמיכתת דלענין זה לא שייך המיגו הנ"ל דמ"מ לוקה אף דכתות כנ"ל

אך א"כ מאי פריך לר"ש נותר ופרה כו' הא ניהו דסבר כ"ש למלקות מ"מ לענין שיהי' כעפר שייך מיגו דמ"מ כ"ש בעי אך י"ל דמ"מ פריך דעכ"פ ליכא שיעורא כביצה לטמא טומאת אוכלין דלענין זה לא שייך מיגו לר"ש כיון דכ"ש למכות ולא בעי שיעורא כנ"ל. ויש לדחות. ואינו מוכרח. גם י"ל דמוכרח דלא סבר ר"ש מיגו דחשיב דהא סבר דכל העומד לזרוק כזרוק דמי ואף דלענין איסור מודה דאסור קודם זריקה כמ"ש תוס' מעילה ד' דכתיב ישפך כו' והבשר יאכל כנ"ל. ואעפ"כ לא אמרינן מיגו דלא חשיב כזרוק לענין איסור לא יהי' כזרוק לשאר דברים. ובגוף הדין עיין מ"ש לקמן

(ו) וצריך שריפה כו' הר"ן ז"ל כתב משמע דלא הוי גט למ"ד כל העומד לשרוף כו'. ותמה הפר"ח למה כתב משמע כאלו אינו ברור והא מבואר להדיא בש"ס מנחות ק"ב דעפרא בעלמא הוא וכמאן דליתנהו ע"ש. ונראה דמ"מ איכא לספוקי למאי דאמר בש"ס גטין ל"ט דאף מ"ד ענבים העומדים לבצור כבצורות דמיין דוקא ענבים דכל כמה דקאי מכחיש אבל שערי העומד ליגזוז דכמה דקאי אשבוחי משבח לא הוי כגזוז כו' ע"ש דלא אמרינן כל העומד כיון שטוב יותר כו' אף דעומד לכך ע"ש. וא"כ אף דכל העומד לשרוף כו' מ"מ כשכותב הגט על דבר שבשריפה ונותן לה דנימא דאי עומד לשרוף וכשרוף דמי אז הגט בטל וא"כ כיון שנותן גט זה ורוצה שתהיה מגורשת אינו עומד לשרוף כלל עכשיו דג"כ כמה דקאי אשבוחי משבח דרוצה שיהי' קיים עד שתתגרש כנ"ל. וי"ל דדוקא התם בנותר ופרה לענין שתטמא דאדרבה טוב לו יותר שיהי' כשרוף ולא תטמא וכמו בענבים כנ"ל משא"כ בגט י"ל שפיר דלא אמרינן כשרוף אף לר"ש דבשעת נתינה איני עומד