חידושי הרי"ם אבן העזר חלק ג יט

מטלטלין כו' הפי' הוא דאינו מתחייב כלל בכתובה רק נותן לה מטלטלין שאם יגרשנה יהיו שלה מעכשיו בזה ודאי בסתם הם על אחריות שלה כל זמן שלא קיבל עליו דהא אין עליו חיוב כלל ושלה נאבד ושפיר צריך לקבל עליו בפירוש כנ"ל. וצ"ל דהתוס' סברי דגם שם סתמא קאמר אין עושין ואף שכבר כתב לה כתובה ודקנאי

עוד י"ל דלס"ד דהיכא שאינם באחריותו אסור ליתן לה מטלטלין וכשהם באחריותו מותר אז ודאי כשנותן לה סתם אינו נותן לפרעון שיפטור מהאחריות דזה אסור ואמרינן מסתמא דנותן למשכון והם באחריותו והוי בהיתר ולכך משני שפיר דקמ"ל בהא דלא יאמר לאשתו דס"ד דכיון שהם באחריותו מותר ושוב ממילא גם בסתם הם באחריותו. וקמ"ל דאף שהם באחריותו אסור כל זמן שלא קיבל בפירוש דלא סמכה דעתה כנ"ל ושוב ממילא שפיר בסתמא אינו באחריותו דלא שייך סברא הנ"ל דודאי אינו נותן לפרעון כדי שיהי' בהיתר דהא אף שיהי' באחריותו הוא באיסור דלא ס"ד כנ"ל. ולכך שפיר תני במה דברים אמורים שלא קיבל עליו אחריות כיון דכבר שמעינן ממתניתין דאסור אף שהם באחריותו ושוב בסתמא אינו באחריותו. אבל קיבל עליו בפירוש עושין דסמכה דעתה כנ"ל. משא"כ התם במתניתין שפיר הוי ס"ד דמסתמא הן באחריותו כנ"ל

או י"ל דבהא דאין עושין דאיירי מתחלה קודם החופה ואז י"ל דאף דנותן לה למשכון מ"מ חייבת באחריות מדין שומר שכר דלא הוי בבעלים דלא הי' עמה בשעת שאלה דכשקבלה המטלטלין הי' קודם החופה שאינו שאול לה עדיין. ולכך ממילא בסתם אינו באחריותו כיון שהוא באחריותה. מה שאין כן בהא דלא יאמר לאשתו דכבר שאול לה בסתם הוי על אחריות שלו דהיא פטורה כנ"ל ומיושב גם קושיא הב' שם מהא דיבמה עיין שם. ויש לדחות

לכאורה לתוס' דצריך שיקבל בפירוש אחריות וע"כ דהוא שלה והוא מתחייב באחריות ואם כן אינו מתחייב בדברים רק בקנין דוקא כמ"ש תוס' ב"מ דף נ"ח ע"א ד"ה אמר] דהיכא דפטור מכל דין שמירה ומתחייב בעי קנין וכאן בעל בנכסי אשתו הוי שמירה בבעלים וממילא פטור מכל דין שמירה וצריך קנין לקבל אחריות. וא"כ הא תוס' פירשו הא דאמר ר"א אתפסוה מטלטלין דאיירי בקיבל עליו אחריות דוקא והא בשבת אסור קנין וממילא לא הועיל הקבלת אחריות ומה מהני התפסה בשבת. וי"ל דדוקא בהא דאין עושין דמשמע שנותן לה המטלטלין לפירעון ומסתלק החיוב ונעשים שלה. אבל בהא דאתפסוה דהוא רק למשכון ונהי דבמסתמא אינם באחריותו היינו משום שהיא חייבת באחריותן או מטעמא דשמואל כנגד מעותיו או מדר"י. אבל עכ"פ לענין זה אינו צריך רק מחילה דמוחל לה חיוב אחריות שלה ושוב ממילא הם באחריותו. ומחילה לא בעי קנין ושפיר מותר בשבת כנ"ל. או י"ל לתוס' קנין לא מהני שיהי' מותר לבא עלי'. וי"ל שהי' שהות להתפיס מטלטלין ולקנות בקנין ולא לכתוב. או דגם קנין מותר בשבת כמו שכתב הר"ן ז"ל

אבל עכ"פ נראה דגם לרש"י ז"ל דבסתמא באחריותו מ"מ צריך שיקבל עליו בפירוש אחריות דאל"ה לא סמכה דעתה כמבואר שם סוף פרק האשה. אבל לפי שעה נראה מדברי רש"י ושאר פוסקים דמותר אף בלא קבלת אחריות ע"ש. והמחבר פסק כדברי תוספ' פרק אע"פ דאף לזמן מועט בעינן קבלת אחריות שפירש כן הא דר"א ע"ש. ואף דתוס' סוברים דגם לזמן מרובה מותר בקבלת אחריות ע"ש מ"מ פ' בתרווייהו לחומר כנ"ל

הב"ש כתב דמח"מ סי' ע"ג בנשבע לפרוע דמותר ליתן משכון בשבת מוכח כתירוץ א' של הר"ן ע"ש. ואין ראיה כלל דהתם מותר שלא יעבור על השבועה דקי"ל ריש שבת התירו לו לרדותו כו' שלא יעבור על איסור חמור. ואף למ"ש הרא"ש שם דחפצי שמים מיקרו מ"מ אין לדמות כאן שיהי' מותר בביאה שיהי' נקרא חפצי שמים כמו התם שלא יעבור על השבועה. והרשב"א ז"ל תירץ שם דכיון דהתפסת המטלטלין לא הי' קנין גמור רק למשכון שרי ולא דמי לקנין ע"ש

סעיף ג אם כתב לה כתובה ונאבדה או שמחלה לו (ודוקא) שכתבה לו התקבלתי כתובתי צריך לכתוב אחרת בעיקר הכתובה שאסור לאדם לשהות עם אשתו שעה אחת בלא כתובה. עיר שכבשוה כרכום ואבדו הנשים הכתובות צריכין לחדש להם כתובותיהם

(ח) או שמחלה לו ודוקא שכתבה כו'. הנה דעת הרמב"ם ז"ל דגם כתיבת התקבלתי אינו מועיל בכתובה ע"ש. והוא תמוה דקשה קושית תוס' מהא דאמר בנחבל כל לגבי בעלה ודאי מחלה הא אינה יכולה למחול כלל. ותוס' תירצו דבכתיבת התקבלתי מהני ע"ש. אבל להרמב"ם ז"ל [ק'] ועיין בב"ש. ונראה ליישב דעיקר הפלוגתא דר"מ סבר אסור לשהות בלא כתובה ורבנן סברי דמותר כו' היינו דלחכמים לא הי' התקנה רק שיתחייב בשעת הנשואין אבל לא שיצטרך להיות החיוב עליו תמיד. ולר"מ הי' התקנה שכל זמן שדר עמה יהי' עליו החיוב כתובה ולכך ממילא לא מהני המחילה דאף שמחלה מ"מ נתחייב מחדש בתקנת חכמים דכיון דאסור לשהות הי' התקנה כך שכל זמן ששהה עמה יש לה עליו חיוב כתובה כמו מתחלה דאף דלא כתב לה אית לה כמו כן כשמוחלת מתחיל אח"כ חיוב חדש עליו כנ"ל ופסק הרמב"ם ז"ל שפיר דלא מהני כנ"ל. וממילא מיושב מהא דנחבל דתזבין לכתובתה משני שפיר דודאי מחלה וכשתמחול לבעלה נהי דלא מהני משום שמתחיל חיוב חדש אבל עכ"פ נמחל החוב שהי' לה וממילא לא יגבה הלוקח כלום דהכתובה שמכרה לו נמחלה והחיוב חדש לא מכרה לו ומשני שפיר כנ"ל. ואף דלר"מ כתובה דאורייתא מ"מ הא ודאי דמה דאסור לשהות בלא כתובה אינו מן התורה כדמשמע] בש"ס כתובות דף נ"ז ע"א] הלכה בגזירותיו כו' וכן מה דלא מהני מחילה ודאי דמן התורה מהני דאף דכתיב כמוהר הבתולות יש לה חיוב אבל לא עדיף משאר חיוב דמהני ביה מחילה. דמחילה לא הוי מתנה על מה שכתוב בתורה כמ"ש לקמן. וא"כ כמו דסבר ר"מ דמתחלה משעת נשואין אף שכותבת התקבלתי לא מהני וע"כ הטעם דאף שמוחלת מ"מ כיון שאסור לבא עליה בלא כתובה ותלוי זה בזה ממילא אף שמחלה הי' התקנה כשדר עמה שיתחייב לה כתובה גם אחר המחילה. וכך אחר הנשואין כשמוחלת ג"כ כשדר עמה אח"כ מחדש נתחייב כיון שאסור לדור עמה גם אח"כ בלא כתובה והוי כמו בשעת נשואין. אבל לענין המכירה שפיר נמחל כנ"ל ואתי שפיר:

עוד נראה ליישב דהנה בש"ס ריש פרק אע"פ אמר טעמא דכתבה ליה אבל ע"פ לא יהא סבר ר"י תנאי קיים כו'. והוא תמוה דאטו לענין מתנה על מה שכתוב בתורה יש חילוק בין בכתב או בע"פ. ואם כוונת הש"ס דוקא דרך מחילה מהני אבל תנאי לא הוי ליה למימר טעמא דמחלה אבל תנאי לא ומה לו לתלות בכתב.