חידושי הרי"ם אבן העזר חלק ג קפח

דאסור בהנאה וכמו שלא הי' ראוי לאכילה מצד עצמו כמו כן באיסורי הנאה ורבנן סברי דמהני מחשבה אבל בעי כנ"ל

ונראה דמפרש הש"ס בכורות ו' דלמסקנא דפטר חמור אסור פליגי שפיר בחישב עליהן וכן הא דפריך אי לא חשיב מ"ט דרבנן קאי על כל איסורי הנאה דבלא מחשבה אינו מטמא ואיירי למסקנא כל הברייתא דערלה וכלאי הכרם כו' רק בחישב עליהן וכן משמע דהא כייל להו בהדי פטר חמור ובפטר חמור מבואר בש"ס בכורות שם להדיא דדוקא בחישב עליהן כנ"ל. ולכך כתב הרמב"ם ז"ל בפרה דבעי מחשבה. וכן י"ל בשאר איסורי הנאה ג"כ. ומ"ש סוף פרק א' מהלכות טומאת אוכלין הערלה כו' איירי ג"כ בחישב עליהן כנ"ל דהא כתב שם בשר פרה ג"כ ע"ש

והנה עיקר הפלוגתא דר"ש ורבנן באוכל שאינו יכול להאכיל לאחרים הוא דר"ש סבר דאף שחישב עליהן ורוצה לאכילה ולעבור על מה שאסרה התורה מ"מ לא מהני מחשבתו לשווי' אוכל ולבטל האיסור כיון שאמרה תורה שאינו אוכל רק אשר יאכל. ורבנן סברי דמהני נגד התורה דכיון שרוצה לאכלו מיקרי אוכל אשר יאכל כיון שיכול לעבור ולאכלו אבל לרבנן בעי שפיר מחשבה למסקנא

והנה לכאורה קשה מה פריך כל העומד לשרוף כשרוף דמי ולא תטמא טומאת אוכלין דעפרא בעלמא הוא. מה בכך דהוי כאלו הוא אפר הא גם אפר אם הי' ראוי לאכילה הי' ג"כ מטמא טומאת אוכלין רק דאפר אינו ראוי אבל זה שעומד לשרוף ניהו דהוי כאפר מ"מ אפר זה ראוי לאכילה ולמה לא תטמא. דבשלמא בלולב דאשירה ואתרוג וכהאי גוונא אמרינן שפיר כיון דכשרוף דמי אין כאן לולב והתורה אמרה שיהי' לולב דוקא. וכן כאן אם הי' צריך דוקא בשר או לחם הי' שייך כנ"ל. אבל כיון דהתורה אמרה רק אוכל אשר יאכל היינו שבני אדם אוכלין אותו ואף באיסור וא"כ אף דעומד לשרוף מ"מ בני אדם אוכלין אותו וקרינן באפר זה אשר יאכל כו'. ולכך נראה דפריך רק לר"ש דלטעמיה דס"ל דאוכל שאינו יכול להאכילו לאחרים לא מיקרי אוכל. דפירושא דקרא אוכל שיכולין להאכילו בהיתר דוקא אבל באיסור לא מיקרי אשר יאכל ואף שיתישב עליה לאכילה לא מהני מחשבתו דאיסור כנ"ל. רק בהיתה לה שעת הכושר סבר כיון דכבר הי' על זה תורת אוכל הראוי להאכילו בהיתר אף שעתה אינו ראוי מטמא כנ"ל. ואף דהיכא דנתעפשה ונפסלה מאכילה אינו מטמא. וע"כ צריך לחלק דבזה כיון דלא נשתנה כלל והוא כמו שהי' רק שיש עליו איסור להאכילו לא נתבטל מתורת אוכל שהי' עליו כבר. ולכך אמר שפיר דכיון דעומד לשרוף כשרוף דמי עפרא בעלמא וכשנעשה עומד לשרוף נעשה כאפר ממש ולא קשה כנ"ל דאפר זה ראוי לאכילה דזה אינו דהא אינו ראוי להאכילו בהיתר כלל דלענין זה לא מהני מה שהי' לו שעת הכושר כמו נתעפשה דנעשה עפרא בעלמא כנ"ל. ואפר זה עכשיו ודאי אינו קרוי אוכל אשר. יאכל דאינו ראוי להאכילו כלל מצד התורה דעומד לשריפה כנ"ל ומחשבה לא מהני לבטל לר"ש. ולכך פריך הש"ס לר"ש נותר ופרה אמאי מטמא טומאת אוכלין הא כל העומד כו' ועפרא בעלמא הוא כו'. והיינו ר"ש לטעמיה דסבר כל העומד כו' וסבר גם כן דאוכל שאינו יכול להאכילו בהיתר כו' לא, מיקרי אוכל וקשה כנ"ל. והוצרך לשנוי דחיבת הקודש מהני כו'

וא"כ לרבנן דפליגי בהא אר"ש וסברי דאוכל שאינו יכול להאכילו מטמא ולא בעינן בהיתר דוקא א"כ ממילא אף דס"ל כל העומד לשרוף כשרוף דמי מ"מ שפיר מטמא טומאת אוכלין דאפר זה קרוי אוכל כיון שחישב עליו לאכילה ויכול לאכלו באיסור קרוי אשר יאכל כנ"ל. ולכך לא פריך לרבנן. וא"כ אין ראיה כלל מהא דקי"ל דערלה וכלאי הכרם מטמא טומאת אוכלין שיהי' הדין דלא כר"ש בהא דכל העומד כו'. רק משום דקי"ל כרבנן דאוכל שאינו יכול להאכילו כו' מטמא ממילא אף דכל העומד כו' מ"מ מטמא טומאת אוכלין וזה לענין טומאה מה שאין כן בלולב וכה"ג. ובגט אי כאן גט כלל רק אפר ולא מהני כנ"ל די"ל שפיר א העומד כו'

ובמ"ש נתישב לי מאי דתמוה לכאורה הא דמתני' דהערלה וכלאי הכרם כו' פליגי ר"ש ואמר ר' מאיר כל האוכל כו' דאוכל שא"י להאכילו כו' אינו מטמא. ולמה ליה טעמיה דאוכל שא"י להאכילו כו' הא איהו ס"ל כל העומד כו' רק נותר ופרה משום חיבת הקודש מטמאי ואם כן בערלה וכלאי הכרם לא מיטמאי משום כל העומד לשרוף כו'. וצריך לדחוק ולומר דנקיט האי טעמא משום שאר השנוין שם דאינם בשריפה ודוחק ולמ"ש מיושב דאי לאו טעמא דאוכל שאינו יכול להאכילו אינו מטמא לא הי' מהני כלל טעמא דכל העומד כו' דמ"מ הי' מטמא כנ"ל והוצרך לומר דאוכל שא"י להאכיל כו' ואז שייך כל העומד כנ"ל

או י"ל בפשיטות דלענין טומאה דתליא רחמנא במחשבתו וא"כ לרבנן כמו דמהני מחשבתו לשוי' אוכלא אף דאסור בהנאה ואי להאכילו כלל מצד התורה מ"מ מהני מה שחישב עליה ונעשה אוכל כמו כן בהא דכל העומד לשרוף אף שעומד מצד התורה מ"מ כיון שחישב עליה שלא לשורפה רק לאוכלה מהני המחשבה ומשוי לי' אוכל לענין טומאה. ודוקא לר"ש דלא מהני המחשבה לענין אוכל שא"י להאכילו לכך כמו כן לא מהני בה דעומד לשרוף אף שחישב שלא לשורפה ופריך שפיר לר"ש ולא לרבנן. ודוקא לענין טומאה מהני לרבנן בחישב עליה לאכילה כנ"ל משא"כ שאר דברים לולב וכה"ג שאמרה תורה וכיון דמצד התורה עומד לשרוף לא מיקרי לולב ולא מהני מחשבתו דלא מצינו שיהי' מועיל מחשבתו רק לענין טומאה וכנ"ל

עוד י"ל דהנה בש"ס בכורות י' בעי למימר דאיירי בפטר חמור בלא חישב עליה ופריך מ"ט דרבנן ומשני הואיל ואיסורו חישובו ופירש"י איסור דאסר ליה רחמנא לישראל משוי ליה אוכל כו' ע"ש ומסיק דלא אמרינן איסורו חישובו גם לרבנן מדחזינן דנבלת בהמה טמאה בעי מחשבה ולא אמרינן איסורו חישובו

ונראה די"ל הטעם דלא אמר איסורו חישובו הוא דמה ראיה ממה שאסרה התורה באכילה דמיקרי אוכל אף בלא מחשבה הא כשאוכלו אין לך מחשבה גדולה מזו כמו שכתב רש"י ז"ל בכמה מקומות. ואם כן אף דקריא רחמנא אוכל והזהירה שלא יאכל היינו רק ע"י מחשבה אבל איך נוכיח מזה דבלא מחשבה יהי' קרוי אוכל ולכך לא אמרינן כנ"ל

ובזה יש ליתן טעם אמאי דפליגי רבנן אר"ש וסברי דאוכל שאינו יכול להאכיל כו' קרוי אוכל. הוא דאיך נימא כר"ש דגם ע"י מחשבה לא הוי אוכל משום שאינו יכול להאכילו כו' הא לענין זה שוב אמרינן איסורו חישובו דכיון שהזהירה תורה שלא יאכל אם כן קריא רחמנא אוכל ע"י מחשבה עכ"פ ולכך מטמא כנ"ל. ור"ש פליג דלא אמרינן איסורו חישובו ע"ש. וי"ל משום דהא מזה עצמו שהזהירה התורה על אכילתו מזה מסתעף זה דלא מיקרי אוכל ואין ראיה כנ"ל: