חידושי הרי"ם אבן העזר חלק ג קפז

הטומאה שפיר מקבל טומאה דאי אפשר שלא תטמא כיון דיש כאן שיעור ואין מזה ראיה כשכבר טמא דלא נימא כשרוף דמי שלא יטמא אחרים. ועוד דעדיין קשה לשטת הרמב"ם ז"ל ושאר פוסקים דמקבל טומאה בכל שהוא רק לטמא אחרים בעי שיעורא ואין ראיה ממה שמקבל טומאה. ואפשר לומר דסברי דלא כרשב"א סוכה הנ"ל רק כיון דמן התורה לא הוי תרומה טמאה בשריפה רק מדרבנן לא אמרינן בי' כשרוף דמי גם לקולא שלא יטמא ודוקא לחומרא שאינו יוצא בלולב ואתרוג כנ"ל

גם יש לחלק דעיקר הטעם דכיון דכשרוף דמין לא מיקרי כלל אוכל טמא והיינו דוקא נותר ופרה שמצד עצמן עומדין לשריפה. אבל בתרומה וקדשים טמאין דכל מה דעומד לשרוף הוא רק בשביל הטומאה לא שייך לומר דאינו מטמא דלא חשיב אוכל טמא כשיעור משום דעומד לשרוף הא זה הוא רק בשביל שהיא אוכל טמא דבל"ז אינו עומד לשרוף כלל כנ"ל ולכך שפיר מטמא אחרים ג"כ

אמנם עדיין קשה דאמר בש"ס פסחים ט"ו ע"ב אמר ר"י מחלוקת בשש אבל בשבע דברי הכל שורפין תרומה טהורה עם הטמאה ופריך עלה דדילמא היכא דליכא שם טומאה עלה אסור להוסיף טומאה אף דאסור מדאורייתא ע"ש. וקשה הא אחר שש דאיכא עשה דתשביתו ומן התורה בשריפה מטעם חמץ אם כן אינו מוסיף טומאה כלל דלא תטמא כלל דכל העומד לשרוף כשרוף דמי דכאן עומד לשרוף מצד חמץ אף בלא טומאה וליכא שיעורא. ואין לומר דאיירי שהתרומה טמאה אינו חמץ כלל רק הטהורה ושפיר תטמא. דמ"מ קשה לתוס' דגם לקבל טומאה בעינן כביצה א"כ התרומה טהורה לא תקבל טומאה כלל מטעם כל העומד כו' כיון שהוא חמץ כנ"ל. ועוד מה פריך מהפת שעיפשה כו' דלמא איירי שהטמאה חמץ ג"כ כפשטיה. אך י"ל דא"כ למה נקיט פת שעיפשה כו'. ועוד דגם בשש למה פליגי הא עומד לשרוף מדרבנן וג"כ אינו מטמא כנ"ל. אך י"ל דלא כרשב"א הנ"ל דלא מהני מה דעומד לשרוף מדרבנן כנ"ל. גם י"ל דסבר ר"י כרבנן דר"י דחמץ השבתתו בכל דבר ואינו מן הנשרפים כלל ולא שייך ביה כל העומד כו'

ולכאורה קשה אי נימא כל העומד כו' איך בחמץ בפסח ושאר איסורין דבשריפה לוקה על אכילתם והא בעי שיעור כזית למלקות וכל העומד כו' כשרוף דמי וליכא שיעורא. אך לא קשה דהא כיון שאכלו שוב אינו עומד לשרוף וא"כ בשעת אכילה אינו עומד לשרוף ואיכא שיעורא. ועוד דהחיוב על הנאת גרונו והא איכא כדאמר בחולין סוף פרק ג"ה ע"ש

אמנם לכאורה בחמץ דעוברין בבל יראה וזה דוקא בכזית כמבואר ריש מסכת ביצה ואיך עוברין הא כיון דלשריפה קאי כשרוף דמי וליכא שיעורא וי"ל כיון שלא משכחת בענין אחר א"כ גזירת הכתוב הוא שיעבור ולא נימא כשרוף דמי. וי"ל דזה נכלל במאי דאמר ב' דברים אינם ברשותו כו' ועשאן הכתוב כו'

עוד י"ל דלא שייך לומר כל העומד כו' רק בדבר אחר לענין טומאה וכהאי גוונא. אבל לענין בל יראה ותשביתו כיון דבזה עצמו הוא האיסור שלא ישהנו רק ישרוף ואם כן איך נימא כל העומד לשרוף כו' הא זה עצמו האיסור שלא ישהה אותו מלשרפו. גם כיון דרוצה להשהות ולא לשרוף לא הוי עומד לשרוף כלל

ובזה י"ל טעם נכון לדברי תוס' פסחים כ"ט ע"ב דמשהה חמץ כדי לבערו אינו עובר עליו ע"ש ותמוה דבכל לאו הניתק לעשה אטו מותר לעבור ע"ש בפוסקים. ולמ"ש י"ל דעיקר הטעם משום דכיון דמשהה כדי לבערו שוב עומד לשרוף וכשרוף דמי ואינו עובר כלל בבל יראה כיון שרוצה לשרפו כנ"ל. גם י"ל דלא שייך כל העומד כו' דהא גם עשה דתשביתו דוקא בכזית א"כ איך נימא כל העומד כו' ולא יעבור הא אם נאמר דאינו עובר שוב אינו עומד לשרוף כלל דהא רק עומד לשרוף משום ב"י ותשביתו כנ"ל ו"ט

אך פ' א"ע במשנה כיצד מפרישין חלה בטומאה כו' דיעבור על בל יראה קשה הא התם גם בלאו איסורא דב"י עומד לשרוף משום חלה טמאה ושוב יעבור בב"י מחמת חמץ כיון דגם אי נימא דאינו עובר מ"מ לשריפה קאי כנ"ל. ולכך צ"ל כתירוץ הנ"ל דכיון דהאיסור הוא להשהות לא שייך כל העומד כנ"ל

והנה בגוף הראיה הנ"ל מהא דערלה וכלאי הכרם דמטמא טומאת אוכלין מוכח דלא כר"ש כמו שכתב הפר"ח נראה לעניית דעתי דאינו ראיה. דהנה באמת לשיטת התוס' קשה גם לרבנן הא ליכא שיעורא וכמו שכתבו תוס' בעצמם בסוטה. וגם אמאי פריך לר"ש דוקא ומה שכתב הפר"ח די"ל לדרבנן מתטמא כ"ש ולא בעי שיעור הוא דוחק דהא לענין לקבל הכשר כתבו תוס' פסחים דלכ"ע בעי שיעור. גם פשטא דמטמא טומאת אוכלין בברייתא מבואר דגם לטמא אחרים איירי דלכ"ע צריך שיעור גם מ"ש הפר"ח דאיירי לענין צירוף שחסר משהו ומצטרף הערלה כו' ולהשלים דעכ"פ איכא משהו מה שאין כן לר"ש אף משהו ליכא ע"ש אינו נראה לעניית דעתי דהא האי משהו הוא איזה שיעור קצוב עכ"פ חלק ששים מכזית וכה"ג א"כ איך מצטרף הערלה להשלים הא כיון דבעי שיעור ידוע שוב שייך ביה כתותי מיכתת שיעורא ואין חילוק בזה בין שיעור קטן לגדול כיון דמ"מ בעי שיעור קצוב כנ"ל להשלים ולא משכחת לה שישלים ג"כ. ואף לשיטת תוס' עירובין גבי לחי שם דף פ' שכתב דכיון דלא בעי רק רוחב משהו לא החמירו בו דנימא כתותי מיכתת שיעורי' עיין שם היינו דוקא בלחי שהוא דרבנן ולא החמירו בו חכמים והכי דייק לשון אבל לענין מה דבעי שיעור מן התורה כיון דקצוב שייך ביה כתותי מיכתת כו'. ומכש"כ למ"ש הה"מ הלכות עירובין דהוא רק כמו קוין שא"צ רוחב כלל ע"ש. שמבואר מדבריו דאם הי' צריך רוחב אינו מועיל. וא"כ קשה כנ"ל גם לרבנן. והנראה דהנה הרמב"ם ז"ל פ"ג מה' אה"ט פסק כו' אם חישב עליהן לאכילה מטמא טומאת אוכלין כו'. וקשה למה ליה מחשבה הא בדבר המיוחד למאכל אדם לא בעי מחשבה כלל כמבואר שם הלכות טומאת אוכלין. ואין לומר דמחמת האיסור לא מיקרי מיוחד למאכל אדם ובעי מחשבה כמ"ש הרמב"ם ריש טהרות. ז"א דהא קי"ל נבלת עוף טהור בשוקים וכן חלב לא בעי מחשבה ואף שאסורין כיון שמצד מיוחד למאכל אדם ע"ש פ"ג מהלכות טומאת אוכלין וסוף עוקצין כיון דלא מאיסי ודוקא באותן דמאיסי בעי מחשבה. וממילא בשר פרה תטמא טומאת אוכלין בלא מחשבה. ונראה החילוק דדוקא בהנך דמותרין בהנאה כמו חלב ונבילה לא בעי מחשבה דניהו שאינו ראוי לישראל מ"מ ראוי לעכו"ם ומותר להאכילו ולכך נקרא אוכל. אבל דבר שאסור בהנאה א"כ אינו מיוחד עוד למאכל אדם כלל כיון שאין יכולין להאכילו לעכו"ם ג"כ מצד האיסור א"כ אינו ראוי כלל ובעי מחשבה דאף דבדבר שמצד עצמו אינו ראוי כלל לא מהני מחשבה דבטלה דעתו אבל בהנך שמצד עצמם ראוין רק מצד האיסור מהני המחשבה כנ"ל. ואף דקי"ל דלא כר"ש דאוכל שא"י להאכיל לאחרים קרוי אוכל כו' היינו דוקא בחישב עליהן דר"ש סבר דלא מהני המחשבה כיון