חידושי הרי"ם אבן העזר חלק ג קפו

דכתותי מיכתת כו' דלא איכפת לן בהכי אלא במידי דצריך שיעור כשופר ולולב כו' ומיהו באיסורי הנאה העומדים לשריפה למאן דאמר כל העומד כו' כשרוף דמי בהא ודאי לא שהרי כשרופים הם וכמו שאין בהם ממש דמי וכ"כ רבינו עכ"ל. ומבואר מדבריהם כדברי הרשב"א ז"ל סוכה ל"ה דשייך כתותי מיכתת כו' בכל אותן א"ה העומדים לשריפה אף שאינו חייב לשורפן וזה הוא לכ"ע גם לרבנן דר"ש מ"מ ליכא שיעורא. אבל לענין שיהי' כאין בו ממש זה דוקא לר"ש דכל העומד כו' כשרוף דמי ודוקא באותן שחייב בשריפה כגון של אשירה ועיר הנדחת כמ"ש הרשב"א ז"ל מה שאין כן ערלה אף דעומד לשריפה מ"מ אינו חייב בשריפה עיין שם. והיינו משום דר"ש לא קאמר אלא במידי דאיכא מצוה כמבואר מנחות ק"א ע"ב. והנה הם ז"ל כתבו סתם למאן דאמר כל העומד כו' ולא סיימו אי הלכתא הכי כר"ש או לא והרב בהג"ה סתם דהגט בטל ויש לעיין. ולכאורה הי' נראה מוכרח מדברי הרמב"ם ז"ל שפסק דלא כר"ש דהא בש"ס מנחות ק"ב ע"ב אמר ליה ר"א לר"י מדאמר ר"ש כל העומד לזרוק כזרוק דמי כל העומד לשרוף נמי כשרוף דמי נותר ופרה אמאי מטמאין טומאת אוכלין עפרא בעלמא נינהו א"ל חיבת הקודש מכשירתן כו' עיין שם ומבואר דהיכא דלא שייך חיבת הקודש לא מטמאי היכא דעומד לשרוף. והרמב"ם ז"ל פ"א מה' טומאת אוכלין פסק כרבנן דר"ש דערלה וכלאי הכרם מיטמאין טומאת אוכלין הא נימא כל העומד כו' וע"כ דפוסק דלא כר"ש ולא אמרינן כל העומד כו'. שוב ראיתי בפ"ח הוכיח כנ"ל ודחה בשביל זה דברי הרב ז"ל רק דלא קי"ל כר"ש והגט כשר ע"ש

והנה מערלה לא קשה לרשב"א ז"ל הנ"ל דאינו חייב בשריפה. אך מכלאי הכרם קשה דמן התורה בשריפה דילפינן פן תקדש תוקד אש ושייך כל העומד כו'. וגם בערלה קשה לעניית דעתי על דברי רשב"א ז"ל דהא בסוף תמורה חשיב לה בהדי הנשרפין דמצותן בשריפה וע"כ כמו שכתב רש"י ותוס' שם דילפינן מכ"ה דאם לא כן למה אפרן מותר דהיינו משום דנעשה מצותן כמו שכתבו תוס' שם ומוכח דחייב לשורפן דוקא וא"כ מוכח מהרשב"א ז"ל דלא כר"ש. ובתוס' סוטה כ"ה ע"ב כתבו ג"כ דהא דכתותי מיכתת שיעורא אתי' גם לרבנן דמודו דלא חשיב שיעור ופרה חיבת הקודש מהני וצ"ע כלאי הכרם אמאי מטמא טומאת אוכלין הילכך ליכא לדמויי להדדי כו' ע"ש. ולכאורה מה שכתבו דגם לרבנן הטעם בפרה משום חיבת הקודש כו' תמוה דא"כ לס"ד במנחות שם מה קשיא ליה לר"ש דוקא הא גם לרבנן ליכא שיעורא ובעינן כביצה וע"כ משום חיבת הקודש. וי"ל בדוחק כמ"ש הפר"ח בדברי רמב"ם דנ"מ לענין צירוף עיין שם. ובדעת הרמב"ם כ' הפר"ח דלכך כתב מתטמאין משום דלטמא אחרים בעי שיעור וכתותי מיכתת כו' ע"ש

והנה לכאורה יש לתמוה הא קדשים טמאין מן התורה בשריפה דוקא ואם כן איך משכחת לה דראשון עושה שני שלישי כו' בקודש הא לטמא אחרים לכ"ע בעי שיעור כביצה והא כיון דראשון טמא עומד לשרוף ומיכתת שיעורא ומכ"ש לר"ש דכשרוף דמי ועפרא בעלמא נינהו. ואין לומר כתירוץ הש"ס משום חיבת הקודש דהא בעי ר"ל אי מהני חיבת הקודש למימני ביה ראשון ושני וליכא לשנויי כתירוץ הש"ס דמדרבנן מונין בו ראשון ושני דהא קדשים טמאין דמטמאין הוא מדאורייתא כמבואר בש"ס בדוכתי טובא וסוף פרק קמא דפסחים וסוטה כ"ט. ועוד תינח קדשים תרומה טמאה איך יטמא ועושה שלישי הא מצותו בשריפה ולא שייך ביה חיבת הקודש. והא יליף שם בסוטה ק"ו מטבול יום ומחולין כו' ע"ש. ומאי ראיה דלמא דוקא חולין מטמא דאינו עומד לשריפה ואיכא שיעורא מה שאין כן תרומה וקדשים טמאין דלשריפה קאי וליכא שיעורא והתם אמר ר"י ובכריתות ובמנחות שם בעי למימר דר"י סבר כר"ש דכשרוף דמי ע"ש. וא"ל דאיירי במשקין דלאו לשריפה קאי. ז"א דקי"ל טומאת משקין לטמא אחרים לאו דאורייתא. והי' אפשר בתרומה למ"ש תוספ' שבת כ"ה דתרומה טמאה דבשריפה הוא רק מדרבנן א"כ א"ש דמן התורה אינו עומד לשרוף כלל. אך ז"א דהרשב"א ז"ל סוכה כ' דאף דתרומת פירות דרבנן מ"מ אינו יוצא מן התורה באתרוג של תרומה טמאה כיון דמ"מ לשריפה קאי כתותי מיכתת עיין שם. וא"כ עכשיו דבשריפה מדרבנן שוב לא יטמא. ועוד דתוס' שבת כ' לחד תירוצא דילפינן מקדשים דמצוה בשריפה ומן התורה עיי"ש וכן פשטא דש"ס שם כשם שמצוה לשרוף קדשים שנטמאו עיין שם וקשה כנ"ל

אך בל"ז כתב רש"י ז"ל סוף פרק קמא דפסחים דלמאן דאמר אין אוכל מטמא אוכל לא משכחת לה שלישי בקודש מה"ת וגם למה שכתבו תוס' שם דמשכחת ע"י עצים ולבונה כו' ג"כ ע"כ חיבת הקודש דאורייתא גם למימני ביה כו' וממילא גם אף דכשרוף דמי מהני כנ"ל. ולמ"ד אוכל מטמא אוכל ג"כ לא קשה דהא יליף מקרא דחגי אל הלחם ואל הנזיד כו' וא"כ גם לענין זה שייך למילף דגלי קרא דקדשים טמאין מטמאין אף דכשרוף דמי. אך למאן דיליף מוהבשר אשר יגע בכל טמא כו' ע"ש לא שייך למילוף לזה ג"כ דכיון שנקרא טמא ממילא בשר הנוגע בו קרינן בי' אשר יגע כו' דזה אינו דא"כ גם פחות מכביצה לטמא דקרינן ביה אשר יגע בכל טמא וע"כ כיון דגלי קרא בהדיא דאינו מטמא פחות מכביצה כמ"ש רש"י ז"ל פסחים ל"ג ע"ב ממילא גם בקדשים כן וא"כ כיון דמיכתת שיעורא גם בקדשים אינו מטמא וקשה כנ"ל

ואפשר לומר דבאמת רק מטעם חיבת הקודש מהא דקאמר בש"ס מנין לרביעי בקודש היינו שהשלישי אינו קודש. ודוחק. ועוד דמתרומה טמאה דלא שייך חיבת הקודש גם מדרבנן לא תטמא אחרים ולמה קאמר ר' יוסי שם ט"ו דאין שורפין תרומה טמאה עם הטהורה ואפילו עם התלוי' משום דמטמאה והא לא תטמא כלל דליכא שיעורא כנ"ל

והיה אפשר לומר לשיטת תוס' פסחים ל"ג ע"ב דכמו שאין מטמא אחרים כך אין מקבלין טומאה ג"כ פחות מכביצה. וא"כ למאי דאמר בש"ס שם בענבים שנטמאו אימת קא מטמאו לכי סחיט להו ואז ליכא שיעורא עיין שם. וא"כ למאן דאמר כשרוף דמי לא משכחת לה תרומה טמאה וקדשים טמאים כלל דהא בשעה שמקבלין טומאה אי נימא דנטמאו עומדין לשריפה וליכא שיעורא ושוב אין מקבלין טומאה כלל. ואף דקודם שנטמאו הי' שיעור מ"מ איך אפשר לומר שיקבלו טומאה הא אם יקבלו טומאה ליכא שיעורא ואין כאן טומאה כלל. וא"כ שוב כיון דגלי קרא בתרומה טמאה דבלאו וכן קדשים טמאין א"כ אמרה התורה דחשיב שיעור אף דעומדים לשריפה ולכך שפיר מטמא אחרים ג"כ. וכמו דאמר בש"ס יבמות פרק מצות חליצה במנעל המוסגר דלא אמרינן מיכתת שיעוריה משום דגלי קרא ושרף את הבגד דגם בשעת שריפה קרי' בגד כי' עיין שם וכן כאן גלי דגם בשעה שעומד לשריפה חשיב שיעורא כנ"ל

אך יש לדחות דכיון דמה דעומד לשרוף הוא רק ע"י