חידושי הרי"ם אבן העזר חלק ג קפה

ע"ש ומבואר מלשונו דמפרש דזה תירוץ אחר וכדברי הב"ש דלעולם דלא כר"ש רק בהאי טעמא לחוד סגי דכ"ש מקדש הפסול כו'. וצ"ל דרש"י ז"ל סובר דכיון שהכ"ש מקדש הדם ויזרוק לכתחלה ממילא מתיר הבשר באכילה לכהנים ג"כ כאלו הי' זבח כשר וכן מקריבין האימורין ג"כ ולכך שפיר הבשר יאכל. אבל הרמב"ם ז"ל ע"כ לא מפרש כן דא"כ לא הוי צריך לומר דר"י אית ליה תרוייהו דכ"ש מקדש כו' וגם כל העומד כו' כזרוק דמי וע"כ כמ"ש. ומהא דמנחות לא קשיא דיש לפרש ג"כ כנ"ל דהיכא דנולד פסול בזריקה אח"כ א"כ איגלאי מלתא למפרע שלא הי' עומד כלל להיות אוכל לא אמרינן כל העומד ואמר ר' אשי שפיר דאפי' פיגל בזריקה אינו מטמא כו' רק באשם תלוי הטעם דכ"ש מקדש כו' ונזרק אח"כ באמת אמרינן כל העומד כו'

עוד י"ל שם לענין אוכל דוקא ע"ש. ורש"י י"ל לטעמיה אזיל דמפרש זבחים פ"ז כ"ש מקדש ליקרב דהיינו שרשאין להקטיר האימורין לכתחלה ג"כ ע"ש בתוס'. והרמב"ם ז"ל מפרש בפי' תוס' שם רק לענין אם עלו לא ירדו ע"ש. וודאי דהבשר אסור. ואין להקשות הא קי"ל פסחים ע"ז כר"י דאם אין בשר אין דם וא"כ כיון שהבשר אסור איך יזרוק הדם לכתחלה דלא קשה דהא זה באמת פסול ג"כ דגזה"כ דכשאין בשר נפסל הדם לזריקה מ"מ מה בכך שיפסל הא בל"ז פסול ומ"מ הכלי שרת מקדש אותו לזריקה אף שפסול וממילא אף שניתוסף ג"כ פסול זה דאם אין בשר אין דם מ"מ הכ"ש מקדש אותו לזריקה. ור"י באמת לא סבר דכ"ש מקדש כו'. או דלהרמב"ם איירי ששפכו לכלי אחר שאין רשאין עוד לזרקו וכמ"ש הכ"מ ה' פה"מ כנ"ל ותוס' מנחות ז' ע"ש. וכן מוכח מש"ס זבחים מ"ג ע"ב דאמר קומץ פיגול שהעלה מחציתו מותר להעלות מחצית האחר ג"כ דכאבר א' דמי ע"ש דמבואר דכשהעלה אבר א' אף שקידש אותו המזבח מ"מ אינו מותר להעלות שאר אבר ואינו מתיר שום דבר רק זה שקידשו המזבח. וכן בכ"ש ניהו דקידש הדם לזריקה אבל אינו מתיר שאר דברים ואכילת הבשר שהוא בלאו כיון שהקרבן פסול. ואפשר דגם רש"י ז"ל שפי' זבחים פ"ז דמקדש כו' להקריב אימורין ג"כ היינו דוקא התם דאיירי שאין פסול אחר בגוף הזבח רק שקיבל פסול את דמו ולכך כיון דכ"ש מקדש פסולין וראוי לזרוק לכתחלה ממילא אין עוד פסול בזבח כיון שהפסול רק בהדם שאינו ראוי לזריקה. אבל היכא שהקרבן נפסל מצד אחר לא מהני מה שקידש הכ"ש הדם לזריקה דמה בכך שזורקין מ"מ נפסל. וממילא באשם תלוי אי כל העומד כו' לאו כזרוק ונפסל מצד דהוי ידועה בשעת סליחה ממילא לא מהני מה שהכ"ש מקדש דמ"מ אין הבשר נאכל. וצריך לטעמא דכל העומד ג"כ וכפי' הרמב"ם ז"ל כנ"ל. וגם ברש"י דמנחות יש לדחוק ולפרש ג"כ כנ"ל כחילוק הש"ס דכריתות ודוחק ע"ש

עוד כתב הב"ש כ' הכ"מ דהרמב"ם פסק כ"ש מקדש דם הפסול כו' ותימה למה פ' פ"ד דדוקא נודע אחר שזרקו ולא כשהדם בכוס ע"ש וגם בזה לטעמיה אזיל דסגי בטעם זה לחוד אבל למ"ש לק"מ דאף דכ"ש מקדש מ"מ כיון דאינו פוסק כר"ש וכל העומד לאו כזרוק כו' ממילא פ' שפיר דדוקא כשנזרק אז הבשר יאכל כנ"ל משא"כ כשהדם בכוס אין הבשר נאכל דאף דעומד לא מהני כמ"ש וא"ש

אמנם בזה יש לדחות דברי הח"מ די"ל גם הרמב"ם ז"ל סבר כל העומד כו' ואף דפ' כ"ש מקדש מ"מ באשם תלוי י"ל סבר דאינו מקדש כמ"ש תוס' בכריתות לחלק דכאן כשנודע והוא חולין אינו מקדש כו' ואף דלכאורה כיון דכל העומד כו' והיה הכפרה מיד כשנתקבל בכוס שוב הוי כשאר קדשים פסולין דמקדש הכ"ש דז"א דשוב שייך חילוק הש"ס דכאן אינו עומד כיון דאי לא נימא כל העומד אין הכ"ש מקדשו דהוי חולין ולא יזדרק כלל שוב לא אמרינן כל העומד כנ"ל דהא בהא תליא כנ"ל

ועיין תוס' פסחים י"ג שכתב דבפיגל בזריקה י"ל דלא אמרינן ביה כל העומד כו' דאיגלאי מלתא שלא הי' עומד ע"ש והיינו כסברת הש"ס כריתות הנ"ל וא"כ שפיר יש לפרש סוגיא דמנחות כמ"ש דפריך מהא דאשם תלוי דאף היכא דאיגלאי מלתא כו' אעפ"כ אמרינן כל העומד כו' ומשני משום דכ"ש מקדש ובאמת עומד משא"כ פיגל בזריקה כנ"ל. ואף דבנתקבל בכוס ונשפך אמרינן כל העומד ולא אמרינן איגלאי מלתא כו' ע"ש בתוס' פסחים הנ"ל מה שחילקו דבפיגל גרע מנשפך כו'

אמנם יש לדחות דהא לכאורה אינו מובן ש"ס כריתות הנ"ל אימור דאמר ר"ש במידי דעומד לזרוק האי אינו עומד כו' ומה חילוק בין נתקבל בכוס ונשפך נימא גם שם הא אינו עומד או לן לפני זריקה כו' ומ"מ אמרינן דמיד כשנראה לזריקה ואז הי' עומד שהי' הזריקה כדין ומצוה הוי שפיר כזרוק כו' ואם כן באשם תלוי כיון שבא על הספק וכל זמן שלא. נודע הוא כשר כשאר קרבן א"כ מה בכך שעתה נודע שלא חטא מ"מ לא איגלאי מילתא שאז לא הי' עומד לזריקה דהא מ"מ אז קודם שנודע הי' שפיר עומד לזריקה כדין ומה בכך שעכשיו נודע ואינו ראוי עתה מ"מ הוי רק כנשפך דלא איגלאי כלל למפרע שלא הי' עומד כו' ולמה לא נימא כזרוק דמי. אך רש"י ז"ל דקדק בלשונו דהאי כיון דלא חטא איגלאי מילתא שהי' ראוי להיות נודע קודם זריקה כו' עיין שם. והיינו דאמרינן דכיון שנודע קודם זריקה איגלאי מילתא שמיד בשעת קבלה הי' עומד לכך להיות נודע ולא יבא לידי זריקה ולא הי' אז עומד לזרוק כלל גם כן. וכדאמר בש"ס חולין י"ד בהמה עומדת לשחיטה ולגדל נשחטה הוברר דלשחיטה עומדת לא נשחטה כו' אי יש ברירה עיין שם דבדבר העומד לשתיהן אמרינן הוברר כו' ולכך כאן באשם תלוי בשעת קבלה יש ספק אי עומד לזרוק דיכול להיות שלא יודע או אפשר שיודע קודם זריקה ולא יזדרק ועומד לשתיהן ולכך אחר כך כשנודע באמת הוברר הדבר שהי' עומד להודע ולא הי' עומד לזרוק כלל גם אז כנ"ל. אבל בנתקבל הדם בכוס ונשפך כו' שפיר אמרינן ביה כל העומד דכמו בבהמה העומדת רק לגדל דאף שנשחטה לא אמרינן הוברר שהי' עומדת לשחיטה כיון שלא הי' עומדת כלל לזה כמבואר הש"ס שם חולין עיין שם. ולכך בנשפך דאטו עומד להיות נשפך ושפיר הי' אז ודאי עומד לזרוק וכזרוק דמי אף דנשפך אחר כך לא שייך איגלאי מילתא שלא הי' עומד לזרוק כנ"ל. ודוקא בא"ת בנודע שעומד לשתיהן כנ"ל. ואף דתליא אי יש ברירה מ"מ י"ל דבכהאי גוונא כ"ע מודים עיין שם תוס' גיטין מה שחילקו אליבא דר' יוסי בהא דברירה כו'. וא"כ ממילא בפיגול בזריקה י"ל דלא שייך הנ"ל דמ"מ לא הי' עומד לפגל בזריקה כנ"ל. ואינו מוכרח

(ה) וצריך שריפה כו' הגט בטל. הר"ן ז"ל כתב ואע"ג דלא אמרינן כתותי מיכתת כו' אלא בדבר הצריך שיעור מכל מקום באותן הצריכין להתבער מן העולם למאן דאמר כל העומד לשרוף כשרוף דמי לא הוי גט וכן כתב הריטב"א ז"ל שם וז"ל והא דאמר כשר בכל איסורי הנאה קאמר ואפילו בהאי