חידושי הרי"ם אבן העזר חלק ג קפד

קדושין היכא דאיסור הביאה בא ע"י הקדושין וא"כ הא התם דע"י הקדושין נאסר בהנאת העולם ואסור לבא עליה אחר הקדושין וא"כ איך הוי קדושין הא איסור הביאה בא ע"י הקדושין ממש והוי קדושין שאמ"ל דלא הוי קדושין כלל דקודם הקדושין הי' מותר בהנאת עולם וכיון דלא הוי קדושין עדיין אין הנדר חל ואין יכולין להתירו. ולמ"ש אתי שפיר דדוקא אחר הנשואין נאסר והוי שפיר מסורין לביאה אחר הקדושין ואף דהא בביאה שאחר קדושין נעשית נשואה ואסורה עליו שבא אז האיסור ועדיין אין מסורין לביאה כו' ז"א דיכול לבא עלי' בפירוש שלא תעשה נשואה בביאה זו ומותר כנ"ל

אך להפוסקים דבעינן חופה הראויה לביאה דוקא ואל"ה לא נעשית נשואה כלל עדיין קשה איך אנסבי' שתהיה נשואה הא בביאה אסור כנ"ל וממילא גם בחופה לא מהני שאינה ראויה לביאה דאחר הנשואין ודאי אסור בביאה כנ"ל. ואפשר לומר כיון שבידו להתיר הנדר מיקרי ראויה לביאה ואף דאין מתירין עד שיחול מ"מ כיון דאי נימא דמהני החופה שוב חל ויכול להתירו הוי שפיר ראוי לביאה כנ"ל. אך מדברי הר"ן ז"ל ריש כתובות מבואר דאף קודם שכתב הכתובה מיקרי אינו ראוי אף שבידו לכתוב מכש"כ בנדרים כנ"ל. וי"ל דמ"מ כשמתיר אח"כ איגלאי מלתא למפרע שהיה ראוי לביאה והי' חל כנ"ל ושוב מהני ההתרה

ולכאורה קשה עוד למ"ש תוס' ע"ז דלכך גבי מקדש באיסורי הנאה אסור דהוי קונה קנין באיסורי הנאה וזה עצמו הוי הנאה מה שמקדשה וקונה אותה כו'. א"כ איך הי' רשאי לקדשה או לישא אותה הא בשעה זו נאסר בהנאת העולם ואסור לקדש ג"כ שקונה קנין וזה הוי הנאה. ויש לדחות כיון שנאסר רק ע"י שהיא מקודשת אין זה אסור עליו עדיין. או י"ל דעד כאן לא כתבו תוס' דחשיב זה הנאה רק כשמותר ליהנות ממנה הוי שפיר הנאה מה שמקדשה וקונה אותה אבל כשנאסר בכל הנאות עולם לא מיקרי הנאה כלל במה שמקדשה דמה תועלת לו בזה הא אסורה עליו כנ"ל

עיין בס' נ"ב סי' ע"ב כתב דלהפוסקים דבעי שליחות בכתיבה לא מהני כתב על איסורי הנאה אלא בכתבו הבעל בעצמו דכשציוה לסופר בטל מטעם אין שליח לדבר עבירה כיון שיש איסור בדבר לכתחלה בטל השליחות ע"ש ודוחק ויש בזה אריכות ואין כאן מקומו

(ד) מיהו בדבר שצריך ביעור מן העולם כו' והן דברי הר"ן ז"ל שכתב דלמ"ד כל העומד לשרוף כשרוף דמי בטל. וכתב הח"מ ר"ש דאית ליה הכי דסבר כל העומד לזרוק כזרוק דמי ולא קי"ל כר"ש וכמ"ש הרמב"ם פ"ד מה' פ"מ באשם תלוי נודע לו אחר שנזרק הדם הבשר יאכל לכהנים ולמ"ד דס"ל כל העומד לזרוק כו' אפי' הדם בכוס נמי ועיין פי' המשנה להרמב"ם פ"י דכריתות אף שאין משמע כן מפירש"י מנחות כו' ע"ש וכתב עליו הב"ש יש לתמוה איך אישתמוט מיניה הש"ס בכריתות כ"ד דאוקמי שם אפי' לר"ש אימור דאמר ר"ש אלא במידי דעומד לזריקה אבל האי אם לא חטא אינו עומד כו' מודה ר"ש עכ"ל

ואני תמה מאוד על תמיהתו דדברי הח"מ נכונים לע"ד דהנה בש"ס כריתות שם דאמר ר' יוסי אפי' הדם בכוס יזרוק והבשר יאכל ופריך אמאי יזרוק הא הוי ליה ידיעה בשעת סליחה אמר רבא ר"י סבר לה כר"ש כל העומד כו' אימור דאמר ר"ש במידי דעומד לזרוק אבל האי אינו עומד לזרוק אמרי במערבא קסבר ר"י כלי שרת מקדשין בו את הפסול בתחלה ליקרב ופי' רש"י כלי שרת כגון הכא שנתקבל הדם בכלי שרת

ונראה לע"ד פשוט דהאי אמרי במערבא אינו תירוץ אחר דנימא לעולם דלא כר"ש דכל העומד כו' לאו כזרוק רק הטעם משום דכלי שרת מקדש וכמו שהבין הב"ש. דהנה זה שפיר על הדם שיזרוק אבל עדיין קשה למה הבשר יאכל לכהנים הא רש"י ז"ל פי' במשנה יאכל הבשר בנודע אחר שנזרק משום שהרי על הספק בא מתחלה הספק דבשעת כפרה הי' ספק וכדין ע"ש. וא"כ בנודע כשהדם בכוס לר"י בשלמא אי אמרינן כל העומד כו' כזרוק דמי הוי הכפרה מיד כשנתקבל בכוס ושפיר יאכל כמו בנודע לאחר זריקה וכן כ' רש"י ז"ל ע"ש. אבל אי לאו כזרוק דמי רק דהכלי שרת מקדש דם הפסול ורשאין לזרקו אף שהוא פסול אבל מ"מ איך יאכל הבשר לכהנים הא נפסל קודם הכפרה דלא שייך בזה כיפרה ספיקו כו' דהא לא כיפרה כלל עדיין כיון דלאו כזרוק ונפסל הזבח קודם כפרה דכבר יש ידיעה בשעת סליחה דהיינו הזריקה ובעינן לא ידע כו' ואף שכ"ש מקדש דם הפסול אבל מ"מ אינו מכשיר הזבח ואף האימורין אינם קרבים ומכ"ש דאסור באכילה וא"כ לא סגי בתירוץ זה דכ"ש מקדש דם הפסול לחוד. רק הפי' הפשוט בש"ס הוא דקאי אתירוצא דרבא דשני דסבר כר"ש כל העומד לזרוק כזרוק ופריך דהא אינו עומד כלל לזרוק וכפירש"י ז"ל שם דהא איגלאי מלתא שהיה סופו להודיע קודם זריקה ולא יזרק כלל ע"ז משני דסבר כר"י דכלי שרת מקדש דם הפסול כו' והיינו כיון דסבר כנ"ל א"כ שוב שפיר עומד לזריקה דהא אף אי נימא דנפסל מ"מ יזרק הדם שנתקדש בכ"ש וא"כ הי' עומד לזריקה מיד כשנתקבל בכוס ושוב כיון דסבר כר"ש דכל העומד כו' כזרוק דמי ממילא נתכפר מיד אף קודם זריקה כיון דודאי עומד דאף שנפסול מ"מ יזרוק כנ"ל. ושוב כיפרה ספיקה ולא הי' ידיעה בשעת סליחה ושפיר הבשר יאכל לכהנים שהוא זבח כשר כיון שלא הי' נודע בשעה שהיה עומד לזריקה דכזרוק דמי וכמו נודע לאחר זריקה. וצריך שפיר ב' הטעמים וכן משמעות לשון הש"ס

ועתה נבאר דברי הח"מ דהנה בפי' המשנה שם כ' הרמב"ם ואין הלכה לא כר"א ולא כר"י לפי שר' יוסי סובר כלי שרת מקדשין הפסול כו' וכל העומד לזרוק כזרוק דמי וכל זה נדחה ע"ש. ומבואר להדיא דהרמב"ם ז"ל מפרש הש"ס כמ"ש דצריך ב' הטעמים כלי שרת מקדש כו' וגם כל העומד כנ"ל. אבל אינו מוכח מהרמב"ם מה נדחה או הא דכ"ש מקדש כו' או הא דכל העומד לזרוק כו' כנ"ל. אמנם כיון שהרמב"ם ז"ל ה' פה"מ ד' י"ט פסק להדיא דכלי שרת מקדש דם הפסול ליקרב וא"כ ע"כ הא דפוסק דלא כר' יוסי ודוקא אחר שנזרק הבשר יאכל כו' הוא משום דפוסק דלא כר"ש דכל העומד לזרוק לאו כזרוק דמי דאי כר"ש ממילא אף קודם שנזרק הי' הדין הבשר יאכל דכיון דכ"ש מקדש כו' שפיר עומד לזריקה ולא שייך קושית הש"ס ומוכח להדיא דפוסק דלא כר"ש דלאו כזרוק דמי ולכך עכ"פ לא הי' הבשר נאכל. ודוקא נודע לאחר זריקה ודברי הח"מ נכונים וברורים

ואח"כ כתב דמדברי רש"י לא משמע כן היינו דשם במנחות ק"ב ע"ב דפריך ממתני' הנ"ל ומייתי הא דרבא דר"י בשטת ר"ש העומד כו' ומשני מידי הוא טעמא אמרי במערבא כו' היינו טעמא דר"י סבר כ"ש מקדשין את הפסולין בתחלה ליקרב כו' ופירש"י מידי הוא טעמא כלומר וכי טעמא דר"י משום דכזרוק דמי