חידושי הרי"ם אבן העזר חלק ג קפב

ז"ל פסק במתנה ע"מ להחזיר דבטל מה"ת משום שאין הנאת פרוטה ע"ש. או למ"ש הר"ן גבי שוה פרוטה במדי דמהני מה"ת דכיון שיש עליו תורת כסף שוב מהני לדידי שוה לי. וי"ל גם באיסור הנאה דרבנן היה ראוי שיועיל מה"ת דכיון שיש עליו תורת כסף מהני לדידי שוה לי. וע"כ דאין עליו תורת כסף שוב מה"ת ושוב אין חילוק בגט ג"כ דלא הוי נתינה ג"כ מה"ת וע"כ דכשר ורבנן דירושלמי באמת לא סברי כשמואל ולא מהני בכה"ג לדידי שוה כיון שאין כאן שוה פרוטה ומחלקים שפיר כנ"ל. משא"כ לדידן וזה רק להפוסקים דכששוה במדי מהני מה"ת

עוד נראה פשוט דהא קשה להירושלמי דסבר באיסורי הנאה דאורייתא אינה מגורשת וע"כ דלא מיקרי נתינה. וא"כ באיסורי הנאה דרבנן ניהו דמחלק שפיר דלא הפקיעו חכמים הדאורייתא ומה"ת הוי שפיר נתינה אבל עכ"פ מדרבנן לא תהי' מגורשת דמדרבנן אין כאן נתינה שאסור בהנאה. דכל תירוץ הירושלמי הוי רק דבקדושי כסף אמר רב שפיר דאף באיסורי הנאה דרבנן אינו קדושין כלל גם מה"ת ע"ז מחלק דבשטר וגט לא פקע מה"ת אבל עכ"פ הוי ככל פסולין דרבנן. אמנם בירושלמי איתא ר' אמר מגורשת ור"א אמר אינה מגורשת ומפרש שפיר דר' אמר מגורשת היינו מה"ת כיון שהוא איסור הנאה דרבנן ומדרבנן באמת פסול ור"א איירי באיסור הנאה ד"ת ואינה מגורשת כלל כנ"ל. ולכך אמרו שם רבנן לחומרין דאזלינן לחומרא גם לרבי ע"ש

ומיושב ממילא דבש"ס דילן שלחו מתם כתב על איסורי הנאה כשר ומפורש דכשר אף מדרבנן א"כ ע"כ פליג וא"א שבאיסורי הנאה דאורייתא יהיה בטל דא"כ באיסורי הנאה דרבנן היה פסול עכ"פ וע"כ דהוי נתינה אף שהוא איסור הנאה ואף באיסורי הנאה דאורייתא כשר ושפיר סתמו הפוסקים

עוד נראה ראיה דש"ס דידן פליג דהא בירושלמי שם הקשה אח"כ אמאי דשני תמן בגופו קידש הכא בתנאין שבו כו' מעתה אפי' איסור הנאה דאורייתא תהי' מגורשת מה בין זה לעלה של זית ומשני תמן ראוי להשלים עליו הכא אינו ראוי להשלים כו'. ומבואר פשט לשונו דסבר דנתינת הגט צריך שיהי' שוה דבר מה אף פחות מפרוטה שיהי' חזי לאיצטרופי משא"כ איסורי הנאה שאינו שוה כלום לא מיקרי נתינה כלל וכמ"ש תוס' פסחים ל"ב וכדדחי בש"ס שאני עלה כו'. וא"כ לכאורה אף באיסורי הנאה דרבנן כמו דבקדושי כסף לא מהני מה"ת דמ"מ אינו שוה כיון דאסור דרבנן. ממילא גם בשטר וגט הא לא חזי לאיצטרופי וגם מה"ת הא אינו שוה כלום כיון שאסור מדרבנן וכיון דגם עלה זית אי לאו דחזי לאיצטרופי לא הי' מהני א"כ ממילא איסור הנאה דרבנן כיון דלא חזי א"כ אינו שוה כלום ולא יועיל מה"ת. וצ"ל ע"כ דאף לענין השיוי אין הדרבנן מפקיע הדאורייתא דנימא בשביל דאסור מדרבנן לא יהי' נקרא שוה מה"ת דמ"מ מה"ת שמותר שוה גוף הדבר ממון דהא יכול למכרו מה"ת. ולכך באיסור הנאה דאורייתא שאינו שוה כלום לא הוי נתינה משא"כ א"ה דרבנן הוי שפיר שוה מה"ת ומגורשת. אך א"כ גם בקדושי כסף יהי' מהני מה"ת כיון דגם לענין השיוי נקרא שוה מה"ת והוי שוה פרוטה

אמנם י"ל כמ"ש ברשב"א הכא בהנאה קידש. וגם לגירסא דידן י"ל דסבר כפירש"י ריש קדושין אשה בפחות מפרוטה לא מקניא נפשה דגנאי לה להקנות עצמה עבור פחות משוה פרוטה ע"ש ולענין זה שפיר יכון דעכ"פ אסור מדרבנן ולא יהי' לה הנאת פרוטה לכך אף דמיקרי שוה פרוטה מה"ת מ"מ לא מקניא נפשה. ומשני התם בגופו קדש והוי הכסף דמי האשה ושייך דלא מקניא נפשה משא"כ בשטר דאינה מקנית עצמה עבור שיוי הנייר רק בתנאין שבו קידש ולא שייך דגנאי לה כמ"ש הר"ן ז"ל ריש קדושין דלכך לא בעי בשטר שוה פרוטה. ולכך אף דגזה"כ דבעי נתינה שוב לענין זה אף שאסור בהנאה מדרבנן מ"מ מה"ת הוי שוה כנ"ל וזה מוכרח בירושלמי כמ"ש. וא"כ להנ"ל ממילא אף אם הי' הדין דלא מיקרי נתינה בשטר וגט רק כששוה פרוטה אעפ"כ הי' מגורשת באיסורי הנאה דרבנן דמה"ת שפיר נקרא שוה פרוטה כיון שמותר ולא שייך לא מקניא נפשה כנ"ל

וא"כ לפ"ז מבואר בש"ס דידן דפליג דהא אמר ר"ח יכילנא למיפסל כולהו גיטי ודחה רבא אי משום ונתן היינו דבעי שוה פרוטה דלמא נתינת גט הוא תדע דשלחו מתם כתב על איסורי הנאה כשר. וא"כ כיון דאיירי רק באיסורי הנאה דרבנן דמיקרי שוה מה"ת א"כ מה דחה רבא דלמא באמת בעינן שוה פרוטה ואעפ"כ כשר באיסורי הנאה דרבנן דשפיר שוה פרוטה מה"ת דהא גם אי לא בעי שוה פרוטה בעינן שיוי דבר מה ומהני דמיקרי שוה מה"ת. ומוכח דרבא פליג. או דסבר דרבי איירי אף באיסורי הנאה דאורייתא או דסבר דגם איסורי הנאה דרבנן לא מיקרי שוה מה"ת ומייתי שפיר ראי' דלא בעינן שוה פרוטה וא"כ מוכח דלא כירושלמי הנ"ל ואין חילוק בין איסורי הנאה דאורייתא או דרבנן כנ"ל. וזה ראיה מוכרחת לדברי הפוסקים

ועוד דמדרב גופי' מוכח דבש"ס דידן איתא משש ולמעלה אף בחיטי קורדניתא אין חוששין לקדושין ופי' תוס' ריש פסחים דהיינו מסוף שש דהוי שעות דאורייתא וחמץ נוקשה דרבנן ודייקי מזה דדוקא משש ולמעלה שהוא חד דרבנן אבל בתרי דרבנן מקודשת ובירושלמי הנ"ל ריש קדושין השמיט במימרא דרב אפי' חיטי קורדניתא רק משש ולמעלה שהוא לר"מ מדרבנן ע"ש. ולפיכך פי' הירושלמי שפיר משום גנאי דאף דמה"ת נקרא שוה פרוטה מ"מ לא מקניא נפשה. ואף דלטעם זה גם בתרי דרבנן לא יהי' קדושין דמ"מ לא מקניא נפשה. אך באמת סבר הירושלמי כן אליבא דרב דאין שום דיוק דדוקא בחד דרבנן כנ"ל. אבל להמבואר בש"ס דידן אפי' בחיטי כו' דדוקא בחד דרבנן, א"כ א"א לומר שוב הטעם משום דלא מקני' נפשה דא"כ גם בתרי דרבנן לא יועיל וע"כ משום דלא מיקרי שוה מן התורה ומוכח דאין חילוק כנ"ל. ועוד דהא מייתי לה אהא דנבטלי' בשית ומוכח שאין הטעם כנ"ל. ועוד למאי דדחה ריש קדושין אטעמא דב"ש בפחות מדינר פשטה ידה לא קאמינא כי אמינא דקדשה בלילה או ע"י שליח. א"כ אי נימא טעמא דרב דלא מקני' כו' ע"כ איירי בקדשה בלילה או ע"י שליח ואיך אמר סתם אין חוששין כו'. וירושלמי סבר באמת כס"ד דש"ס דלא מחלק בין פשטה ידה וקיבלה כו' משא"כ למסקנא דידן כנ"ל

עוד נראה ראיה מדאמר בש"ס נפק דרשה משמיה דר' ולא קלסוה משמיה דרבים וקלסוה אלמא הלכתא כוותי' ופי' תוס' מדלא קלסוהו כשאמרה משמי דיחידאה ע"ש והא ודאי דבסתמא כתב על איסורי הנאה משמע גם איסורי הנאה דאורייתא וא"כ איך הוכיחו היך דלא קלסוהו משום דכיון שכן הלכה לא הי' לו לאמרו בשם יחיד דלמא אמרה בשם יחיד זה דאף באיסורי הנאה דאורייתא כשר וזה באמת אינו הלכה