חידושי הרי"ם אבן העזר חלק ג קפא

המשנה למלך מה שאין כן בגט ושטר קדושין שוב גם איסורי הנאה דאורייתא הוי רק דרבנן ומהני כנ"ל

אך י"ל דהירושלמי איירי בכלאי הכרם וכהאי גוונא דגם שלא כדרך הנאתן אסור מן התורה וכן בשאר נשרפין ולכך שפיר אינה מגורשת דהוי איסורי הנאה דאורייתא. אמנם לדידן כיון שכתב הרמ"א בלא זה דבהנך דעומדין לשריפה בל"ז אינה מגורשת דכשרוף דמי ובכל מה שצריך להתבער מן העולם כו'. ושוב אין דבר שלא יהי' צריך להתבער ויהי' אסור מה"ת שלא כדרך הנאתן עיין שם ברמב"ם פ"ה. וא"כ ממילא שפיר כתב סתם דכתב על איסורי הנאה כשר ולא הוצרך לחלק בין איסורי הנאה דאורייתא דגם איסורי הנאה דאורייתא מגורשת דמן התורה חזי לאיצטרופי ובירושלמי מבואר להדיא דבאיסורי הנאה דאורייתא הטעם משום שאינו ראוי להשלים עליו כו' עיין שם. ולדידן גם איסורי הנאה דאורייתא שוה שלא כדרך הנאתן ורק מדרבנן ושוב מגורשת כנ"ל. והירושלמי י"ל דלא סבירא ליה כר"ש דכל העומד כו' ולכך הוצרך בכלאי הכרם וכהאי גוונא לטעם דאינו ראוי להשלים והוי איסורי הנאה ד"ת כיון דגם שלא כדרך הנאתן אסור ד"ת דמשום דלשריפה עומד לא הי' מיפסל. מה שאין כן לדידן דפסק הרמ"א לחומרא כר"ש דכל העומד כו' ושפיר אינו מחלק בין איסורי הנאה דאורייתא כנ"ל. וכן לעיל סימן כ"ח פסק סתם דמקודשת בשטר באיסורי הנאה כיון דראוי להשלים והוא דרבנן. וכן סימן ל"ב כתב ויש אומרים דכשר בשם הרשב"א ותמה הח"מ הא הרשב"א פסק להיפך דפסול באיסורי הנאה דאורייתא. ולמה שכתבתי אתי שפיר דכיון דרשב"א פוסק דקדושין שוה לגט דכשר באיסורי הנאה דרבנן שוב לדידן גם באיסורי הנאה דאורייתא מקודשת מטעם הנ"ל. ודיעה א' דפוסל י"ל לדעת מאן דאמר בירושלמי הנ"ל לחומרין דאין ללמוד קדושין מגט באיסורי הנאה דאף מאן דאמר מגורשת י"ל דאינה מגורשת בכתב על איסורי הנאה עיין שם וממילא י"ל דגם באיסורי הנאה דרבנן אינה מקודשת ולא ילפינן מגט כנ"ל. מה שאין כן לרשב"א דפוסק כרבנן דקיסרין דמדמי קדושין ממילא כשר בשטר קדושין סתמא כנ"ל. ומה שהקשו תוספ' עוד דראוי לאפר דנשרפין אפרן מותר כבר דחה הרשב"א בחידושיו כיון דאז ליתניהו בעולם וכמו שהוא אינו ראוי עיין שם. ועוד די"ל דהא אף שראוי לאפר לא הוי רק דבר הגורם לממון דהא עכשיו אינו ממון כלל וגרע מחמץ של הקדש דחמץ מה עצמו ראוי אחר הפסח ואע"פ כן לא הוי רק גורם לממון וכל שכן באפר דהוי גופא אחרינא. רק דבקדושי כסף הא סגי היכא דמטי לה הנאה מחמתי' לחוד אף בלא נתינה כמו אדבר עליך לשלטון כו' ולכך הקשו תוספ' שפיר דניהו דקי"ל דבר הגורם לממון לאו כממון היינו רק דלא מיקרי שהחפץ שוה ממון בשביל הגורם כנ"ל אבל מ"מ כיון דיכולה ליהנות תתקדש בהנאה זו דעכ"פ מטי לה הנאה מחמתו כנ"ל. אבל בגט או שטר קדושין דבעינן ונתן שיהי' הגט שוה דבר מה ממילא לא קשה כלל מה ששוה האפר דמה בכך הא דבר הגורם לממון לאו כממון ולא מיקרי גוף הגט שוה ממון ואין כאן נתינה ולא מהני אף שיהי' שוה אחר שישרוף. וגם הרשב"א ז"ל מדמי לה למקדש לאחר שיגרשך דהוי דבר שלא בא לעולם עיין שם. ולתוס' מהני כאלו קדשה באמת בפירוש בהאפר. מה שאין כן בגט ושטר דהאפר אינו גט ולא מהני כנ"ל

ובאמת דאפשר גם מה שיכול ליהנות שלא כד"ה י"ל דלא מיקרי הנאה מגוף הדבר רק כמו גורם הנאה. וממילא גם לענין שיוי הוי רק גורם. וי"ל ג"כ דלא שייך טעם הנ"ל בגט ושטר. אך אינו מוכרח דמ"מ שוה הדבר כמו שהוא כנ"ל

עוד י"ל דהנה הטעם דבקדושי כסף אין חילוק בין איסורי הנאה או דרבנן ובשטר וגט מחלק בין דרבנן. ונראה בפשיטות דיש ב' טעמים דאינה מקודשת באיסורי הנאה או דכיון דבעי שוה פרוטה וכשהוא איסורי הנאה אינו שוה כלום. או משום דבעי נתינה וא"ה לאו דידי' הוא וכמ"ש לעיל ס"ק ב'. או כמ"ש תוס' פסחים ל"ב כיון דכ' ונתן וכשאסור בהנאה לא מיקרי ונתן ע"ש

והנה מטעם שיוי לא שייך לחלק בין איסור הנאה דרבנן דכיון דמ"מ אסור עכ"פ אינו שוה פרוטה וכמ"ש הב"ש לעיל סי' כ"ח ותוס' חולין ד' ע"ש. אך לטעם הב' דלא מיקרי נתינה דלאו דידי' וכנ"ל בזה שיין לחלק כיון דמה"ת דידי' הוא הוי נתינה ומה שאסור מדרבנן אינו מפקיע כחו מדאורייתא וכמ"ש תוס' ב"ק פרק מרובה דאי דרבנן לא אמרינן לאו דמרי' קטבח ע"ש וא"כ מיושבים דברי ירושלמי דבקדושי כסף אמר רב שפיר אף בא"ה דרבנן אינה מקודשת דניהו דהוי נתינה מה"ת מ"מ הא בעי ש"פ וכשאסור מדרבנן אינו שוה כנ"ל. אבל בשטר או בגט דלא בעי ש"פ רק טעם הב' שייך דלא הוי נתינה בזה יש חילוק שפיר בין איסור הנאה דאורייתא או דרבנן דמיקרי נתינה כנ"ל. וז"ש התם בגופו קידש ברם הכא כו'

וממילא מיושב לדידן דמוכח דש"ס דידן פליג אירושלמי הנ"ל כיון דאמר ריש פסחים כיון דאיסורא דרבנן לאו ברשותיה דלבטלי' מדרב דאמר המקדש כו' ואין חוששין כו'. ומה ראי' דלמא שם הטעם משום שאינו שוה פרוטה עכ"פ משא"כ לענין דידי' הוי שפיר מה"ת שלו. וע"כ סבר הש"ס דגם טעמא דרב משום דכיון שאסור מדרבנן שוב לאו דידי' מן התורה ואין חילוק בין טעמא דשיוי או שאינו שלו. וא"כ ממילא גם בקדושי שטר וגט אי אפשר לחלק בין איסור הנאה דרבנן דאם לא הי' מהני באיסור הנאה דאורייתא משום שאינו שלו ממילא גם באיסור הנאה דרבנן לא הי' מהני דג"כ אינו שלו שוב מה"ת וע"כ כיון דאמר כ' על א"ה כשר ע"כ או דאיסורי הנאה מיקרי שלו או כמ"ש לעיל ומוכח עכ"פ דאין חילוק בין איסורי הנאה דרבנן ושוב מוכח מש"ס דילן דגם איסור הנאה דאורייתא כשר כנ"ל ושפיר פסקו סתמא דכתב על איסורי הנאה כשר דלא כירושלמי הנ"ל. או כמ"ד שם דלא מחלק ע"ש

או י"ל כיון דאמר קידושין ח' דכשנותן לה ע"מ להחזיר מקודשת מה"ת רק משום גזירה דחליפין כו' ואף שאין הנאה שוה פרוטה מהני מה"ת כיון שיש כאן נתינת כסף דסגי בנתינה לחוד בלא הנאה ודוקא פחות מפרוטה שאינו כסף כלל. וא"כ באיסורי הנאה דרבנן הי' להיות מהני גם בקדושי כסף מה"ת דאף שאינה יכולה ליהנות מ"מ מדאורייתא הוי נתינת כסף רק שלא תוכל ליהנות כנ"ל. וכיון דאמר רב אינה מקודשת ע"כ כיון דאסור מדרבנן לא הוי נתינת כסף כלל מה"ת. ושוב גם בשטר וגט אין חילוק בין איסור הנאה דרבנן. וכיון דמגורשת מהני ממילא גם באיסורי הנאה דאורייתא. וירושלמי סובר דע"מ להחזיר לא מהני דבעי הנאת פרוטה ולכך מחלק שפיר בפרט לגירסת רשב"א הכא בהנאה קידש וכיון שאסור דרבנן לא תוכל ליהנות עכ"פ. משא"כ בשטר דבעי רק שיהי' עליו תורת נתינה מה"ת. ולדידן דגם בכסף סגי בנתינה מוכח שפיר איסור הנאה דאורייתא מהני דאין חילוק. אך לשיטת הרמב"ם נדחה זה שהוא