חידושי הרי"ם אבן העזר חלק ג קפ

ובמ"ש אפשר ליישב דברי הח"מ לעיל סימן ק"כ שכתב דמהני כשהקלף של השליח ג"כ דשלוחו כמותו כו' עיין שם. ותמוה מאד כמ"ש שם דמה בכך דשלוחו כמותו היינו לענין המעשה אבל מ"מ אין הקלף של הבעל עיין שם. ולמ"ש י"ל כיון דהטעם דצריך שיהי' שלו הוא רק כדי שיהי' שייך ונתן בידה ואם כן כיון שהשליח נותן לה ומקנה לה הגט ובא שפיר לידה ורשותה שנעשה שלה ולענין הנתינה שפיר הוא שלוחו כמותו וממילא מהני דהוי ונתן בידה ואף שאינו של הבעל מהני כנ"ל. ויש לדחות דמכל מקום מה שבא לרשותה אינו מחמת נתינת הבעל רק מחמת הקנאת השליח דלענין ההקנאה אינו כמו הבעל שאין בידו להקנות שאינו שלו ולא הוי ונתן בידה דמצד נתינת הבעל לא בא כלל לרשותה. ואינו מוכרח

אמנם מדברי הרמ"ה לא נראה כן לעיל סימן ק"כ הובא בטור שכתב הטעם דהיא זוכה בשביל הבעל וזכיית הבעל וגירושי' באין כאחד כו' ולמה לי' לזכות בשביל הבעל הא כיון שנעשה שלה ובא לידה שפיר מהני אף שאינו של הבעל דקרינן בי' ונתן כו'. אך י"ל ג"כ כנ"ל שאינו בא מחמת הבעל רק מחמת האחר שמקנה כנ"ל. או דונתן היינו שיוצא מרשותו לרשותה וכשלא הי' מעולם שלו וברשותו לא מיקרי ונתן כלל ולכך צריך לזכות בשבילו והוי ברשותו דכל היכא דאיתא כו'. אבל באיסורי הנאה שפיר מוציאו מרשותו לרשותה

או י"ל דהראב"ד באמת לא ס"ל כהרמ"ה ובל"ז מהני. והרמ"ה סבר באמת דבעינן שיהי' שלו דוקא ואי לאו הכי לא מיקרי ונתן כו' וס"ל כהרשב"א ז"ל דאיסורי הנאה מיקרי שלו ולכך כשר כנ"ל. גם לטעם הנ"ל הי' אפשר גם כן בגזל לאחר יאוש דמהני מטעם שינוי רשות כיון דעל כל פנים נעשה שלה שוב מהני אף שאינו שלו מקודם. ואינו מוכרח עיין שם מ"ש לעיל סימן ק"כ

או י"ל דהראב"ד ז"ל סבר דרשאי לכתחלה לגרש בגט שנכתב על איסורי הנאה וממילא כשכבר נכתב עליו גט שוב מיקרי שלו דטעמו הוא רק משום דמאן דגזלי' לאו גזלן שיכול כל אדם ליקחנו הוי הפקר משא"כ בזה שאסור לגזלו משום הכתיבה שהוא שלו דשוה אצלו כנ"ל וכמ"ש לעיל ודוקא בלולב דעכ"פ לכתחלה לא יטול שוב לא מהני גם דיעבד מה שאין כן בזה דמותר לכתחלה כנ"ל. ויש לדחות דבשל ערלה אי הי' מהני הי' מותר ג"כ

או י"ל דהכתיבה שוה להתלמד וכהאי גוונא ואסור לגזלו ולא הוי הפקר כנ"ל וגם כן יש לדחות. והי' נפקא מינ' בסברא הנ"ל דאם הי' נייר של הפקר ולא נתכוין לזכות בו ואינו שלו שעדיין הפקר מכל מקום מתגרשת דמיקרי ונתן בידה כיון שהי' ברשותו ובא לרשותה. ולהראב"ד ז"ל זה מוכרח אבל כפי משמעות שאר פוסקים דבעי דוקא שיהי' הגט שלו לגמרי מהני כהאי גוונא וצריך עיון. גם נראה דדוקא כתב על איסורי הנאה שהי' שלו מכבר אבל אם קנה איסורי הנאה יש להסתפק ג"כ אי מהני כיון דמבואר מרשב"א ור"ן ז"ל דלא מהני זכי' באיסורי הנאה שאין להם תקנה א"כ לא זכה בו כלל ולא נעשה הקלף שלו ולא מהני מה"ת להפוסקים הנ"ל דבעי שלו דוקא. ואף דהרמב"ם ז"ל כתב הקונה חמץ בפסח לוקה ומשמע דמהני זכי' באיסורי הנאה אינו מוכרח די"ל דוקא לענין בל יראה דעשאן הכתוב כו' היכא שהי' שלו בלא טעמא דאיסור הנאה אבל זכי' לגמרי י"ל דלא מהני להיות שלו. וצ"ע ג"כ

(ג) על איסורי הנאה כשר כו'. הנה הפוסקים וש"ע סתמו דבריהם דכשר ומשמע גם באיסורי הנאה דאורייתא. ותמהני שלא הביאו כלל כאן דברי הירו' ריש קדושין שמחלק דדוקא באיסורי הנאה דרבנן מגורשת אבל לא באיסורי הנאה דאורייתא כו' הובא ברשב"א ז"ל בתשובה סימן תר"ג וז"ל ובירושלמי נחלקו כו' כתב הגט על דבר שאסור בהנאה מעשה ובא לפני רבי ואמר מגורשת רבי אליעזר אמר אינה מגורשת הויין בה רבנן מאן דאמר מגורשת ומגורשת) מקודשת ומאן דאמר אינה מגורשת אינה מקודשת פליגי רבנן דקיסרין בשם ר"י בא מ"ד מקודשת מגורשת באיסורי הנאה מדבריהם מאן דאמר אינה מקודשת מגורשת בא"ה מד"ת והקשו בא"ה דדבריהם מקודשת לית הדא פליגי על רב דאמר המקדש בחמץ משש ולמעלה כו' תמן בגופו קידש ברם הכא בהנאה שלו קידש [בירו' איתא הכא בתנאין שבו קידש היינו בדבר הנכתב בו ע"ש] כו' ואף על גב דסתמא אמרוהו להא דשלחו מתם וקבעו בהלכתא ולא חילקו בין איסורי הנאה דרבנן לד"ת מכל מקום כיון דפרושו עלה בהדיא דלא איתמר אלא באיסורין דרבנן נקטינן כוותי' ע"ש. ואח"כ כתב עוד ומכל מקום אף את"ל דגמרא דידן פליגי כו' וסבר דאין חילוק בין איסורי הנאה דרבנן לד"ת אפילו הכי לגבי קדושין לא מצינו כו' עיין שם. ומשמע מתחלת דברי הרשב"א ז"ל שפוסק לגמרי כירושלמי הנ"ל דבאיסורי הנאה דאורייתא אינה מגורשת. ואחר כך כתב רק לרווחא דמילתא דאפילו נימא דפליגי כו' מכל מקום בקדושין אין ספק כו'. אבל אין זה ברור אצלי דפליגי גמרא דידן כנ"ל. והי' לנו להחמיר באיסור אשת איש לחוש לדברי ירושלמי הנ"ל בכתב גט על איסורי הנאה דאורייתא. ולעיל בש"ע סימן ל"ב הובא בש"ע דעת הרשב"א ז"ל דבנכתב על איסורי הנאה דמקודשת ועיין שם בח"מ וב"ש שתמהו עליו שלא הביא החילוק הנ"ל בין איסורי הנאה ד"ת ובסי' כ"ח ס"ק נ"ו כתב דבגט פליגי עליו הפוסקים דאיירי אף באיסור הנאה דאורייתא כמו שכתב הר"ן עיין שם. ובאמת לא מצינו חולקים בפירוש רק מדסתמו ואין ראיה מזה די"ל דנקטי כלשון הש"ס. גם מאיזה טעם דחו ירושלמי הנ"ל בפרט להקל

ונראה ליישב דהנה תוס' פ"ב דקדושין הקשו במקדש באיסורי הנאה הא יכולה ליהנות שלא כדרך הנאתן וכתב ב' תירוצים או דסבורה ששוה יותר. או דלא ישוה פרוטה שלא כדרך הנאתו כו'. והנה בגט לא שייכי ב' טעמים הנ"ל שהוא בע"כ. וגם פחות מפרוטה מהני דחזי לאיצטרופי וא"כ שוה כנ"ל וכמ"ש לעיל ס"ק א'. אמנם המשנה למלך פרק ה' מהלכות יסודי התורה דחה קושית תוס' הנ"ל דהא שלא כדרך הנאה אסור מדרבנן וקי"ל דבמקדש באיסור הנאה דרבנן לא הוי קדושין ג"כ עיין שם. ואם כן דחה הש"ס שפיר דלמא שאני עלה זית דחזי לאיצטרופי מה שאין כן איסורי הנאה אינו שוה כלום דשלא כדרך הנאתן גם כן. אסור מדרבנן כנ"ל

אמנם לירושלמי הנ"ל דבאיסורי הנאה דרבנן מגורשת רק באיסורי הנאה דאורייתא אינה מגורשת כו' וא"כ לדידן ממילא שוב גם כ' הגט על איסורי הנאה דאורייתא מגורשת דהא שוה שלא כדרך הנאתן כקושית תוס' הנ"ל ואף שלא כדרך הנאתן אסור מדרבנן מ"מ שוב הוי איסורי הנאה דרבנן ומגורשת. והתם בקדושי כסף דלא מהני גם באיסורי הנאה דרבנן שייך שפיר תירוץ