חידושי הרי"ם אבן העזר חלק ג קעז

זכי'. וא"כ אין נ"מ בגט דבאותן העומדין לשריפה באמת לא מהני כו'. אך לשון הר"ן ז"ל אינו מורה כן רק מצד איסור הנאה לחוד שאין בה דין ממון אתי עלה לא משום עומד לשרוף כנ"ל. וצ"ל כמ"ש דאף דסובר כהרשב"א מ"מ זכי' חדשה לא מצי זכי ואעפ"כ לא קשה בגט כמ"ש דא"צ זכי' כנ"ל ולזכות מחדש באמת לא מצי זכי רק כשיש לו מכבר הוי שלו כנ"ל. וגם הרשב"א ז"ל בעצמו בתשובה סי' תר"ב כתב באשה שאסרה כל נכסי פלוני עלי' וקדשה אח"כ דלא מהני משום דאינה יכולה לזכות בו כיון שאסור בהנאה ולא נעשה שלה כלל כו' דאם היתה זוכה רק מטעם שאינה יכולה להנות היה מהני משום הואיל אי בעי מתשיל כו' ע"ש דמבואר דליכא זכי' באיסורי הנאה. דא"ל דהתם מטעם הפקר ז"א דאין אדם מפקיר מה שאינו שלו גם היתה יכולה לזכות בו. וע"כ כמ"ש דגם הרשב"א מודה דלא מהני זכי' כנ"ל רק בדבר שהוא שלו מכבר לא נפקע כחו במה שנעשה א"ה ומיקרי שלו

אמנם בתשובה סי' אלף קס"ו כ' ומ"ש ראיה מהא דר' גידל דאמר המקדש בחמץ מו' שעות כו'. אינה ראי' דהתם כל שאסרוהו רבנן בהנאה הרי הוא הפקר וכאלו קידש בממון שאינו שלו שהרי יש כח ביד חכמים להפקיר ממון כדאמר כו' מנין להפקר ב"ד כו' עיין שם. וקשה דהוא עצמו סובר שאפילו איסורי הנאה דאורייתא נקרא שלו ואם כן במאי הפקיעו חכמים ניהו שאסרו בהנאה אבל לא הפקיעו שלא יהי' שלו דלא העדיפו מאיסורי הנאה דאורייתא. ואם כוונתו כיון דאסרוהו בהנאה שוב אינו שוה כלום ובמה תתקדש הא אינו שוה פרוטה דע"ז לא הי' לו להביא הא דהפקר ב"ד כו' שאינו שלו הא אף שהוא שלו לא מהני. וע"כ דמשמע לי' דכיון דמייתי לה ריש פסחים אהא דלאו ברשותי' דלבטלי' מהא דר' גידל כו' מוכח דמשום שאינו שלו אינה מקודשת לו מטעם שאינו שוה

ואין להקשות מנ"ל באמת לש"ס לאתויי ראי' מר' גידל דלמא הטעם משום שיוי שאינו שוה פרוטה. י"ל דלא קשה דמדנקיט סתמא י"ל דאף ששוה הרבה שלא בדרך הנאתן או האפר שוה יותר מפרוטה דקשה קושית תוס' פרק ב' דקדושין למה אינה מקודשת. רק לטעם דאיסורי הנאה אינו שלו לא קשה דהא לא מהני מה ששוה מכל מקום אינו יכול עתה לקדש בו שהוא דבר שהוא אינו שלו. ואם כן דייק שפיר דכל זה באיסורי הנאה דאורייתא אבל באיסורי הנאה דרבנן דהוי שלו מה"ת רק שלא יועיל מטעם שאינו שוה פרוטה ע"ז קשה שוב קושית תוס' היכא דשוה לאפר וכהאי גוונא ומוכח דלענין זה עצמו מהני כיון שאסור בהנאה מדרבנן שוב אינו שלו מה"ת ולא מהני אף ששוה ומייתי שפיר ראיה מר' גידל דלאו ברשותי' דלבטלי' כו'. וכתב הרשב"א ז"ל שפיר הטעם כנ"ל

עוד י"ל, למ"ש הר"ן אהא דשוה פרוטה במדי דאף דכאן אינו שוה כלום מ"מ כיון ששוה באיזה מקום ויש עליו תורת כסף שוב כיון שמתרצית הוי כאומרת לדידי שוה לי ומהני ע"ש. א"כ גם האיסורי הנאה דרבנן כיון שמה"ת יש עליו תורת כסף שמותר שוב אף שעתה אינו שוה מחמת התקנ' מ"מ מהני לדידי שוה לי כנ"ל אף שאינו שוה כלום ומייתי ראי' שפיר כנ"ל. או י"ל דמיקרי שוה כסף כיון דמצד עצמו היא שוה רק איסורא הוא דרביע עלה והי' מהני אי לאו דאינו שלו כנ"ל

אבל עכ"פ מוכח מדברי רשב"א הנ"ל דאיסורי הנאה מיקרי אינו שלו לגמרי וסותר למ"ש בסוכה שם. והי' אפשר לפרש דג"כ מטעם זכי' כיון שאינו יכול לזכות באיסורי הנאה ובקדושין בעי שתזכה בו לכן כיון דהפקר ב"ד כו' לא מצי זכי בי'. אך אין לשונו כן רק שאינו שלו. גם אין לפרש משום שהפקירו בעצמו כמ"ש לעיל דז"א דא"כ לא הי' צריך להפקר ב"ד כנ"ל. כיון דהפקירו בעצמו כנ"ל

והיה נראה מזה כמ"ש לעיל דבחמץ מודה הרשב"א ז"ל דאינו נקרא שלו כלל אך לא כמ"ש דהוא הפקירו רק מצד עצמו כיון דאמרה תורה שעובר בבל יראה ואסור להשהותו כלל א"כ הפקיעה התורה כל זכותו שיש לו בו ואין לו שום זכות והוי הפקר כמו שמיטה שג"כ היא מחמת הפקעת התורה. והוי ממש כשטפה נהר כו' שאבוד ממנו לגמרי. וכן בשור הנסקל שמחויבין לסקלו ולכך פסק הרמב"ם ז"ל שפיר דהפקירו אח"כ אינו מופקר כו'. ואמר שפיר דחמץ אינו ברשותו כו'. אבל שאר איסורי הנאה שיכול להשהותו לא נפקע כל זכותו שלא הפקיע תורה כוחו רק שלא יוכל ליהנות ממנו אבל מ"מ אינו אבוד ממנו. ויכול לשהות ולהנות לחולה שלא כד"ה. או לחולה שיש בו סכנה וכהאי גוונא. ולא הפקיע התורה שלא יהי' נקרא שלו כלל כנ"ל. ועדיין דוחק לחלק בין הנך דמצותן בשריפה כמו תקרובת ע"ז וכהאי גוונא וערלה דנקרא שלו ואף שאינו עובר בכל רגע מכל מקום מחויב לשרפו

ובקדושין נ"ח כתב הרשב"א ז"ל אהא דאמר חולין בעזרה כו' ובסוף כתב מיהו אכתי קשה מדגרסינן כו' השוחט לע"ז כו' ואקשינן כיון דשחט בה פורתא אסרה אידך איסורי הנאה הוא ולאו דמרי' חשבינן לי' כו' ותירצו דיש דברים שהחמירו חכמים באיסור הנאתן לעשותו כאלו אינו דמרי' ויש שלא החמירו עליו כ"כ כו' עיין שם מבואר מדבריו דעכ"פ באיסורי הנאה דאורייתא ודאי לאו דמרי' רק בקצת החמירו כדאורייתא שיהי' אינו שלו כו'. ושם לא איירי בחמץ רק בתקרובת ע"ז. ואם נאמר דבכל איסורי הנאה שעומדים לשריפה מודה באמת הרשב"א דנקרא אינו שלו כמ"ש דהוי כאבוד כו'. א"כ קשה מ"ש על דברי הראב"ד בלולב של אשרה ושל ערלה ודחה דבריו דקרינן בי' לכם והא הנך מצותן בשריפה ושפיר אינו שלו כנ"ל

אמנם אפשר לומר שדחה דברי הראב"ד רק במה שכתב דגם בלא טעמא דלשריפה עומד וכתותי מכתת שיעורי' ג"כ אינו יוצא משום דאיסורי הנאה אינו שלו כו' ע"ז דחה שפיר דאי לאו דלשריפה עומד שפיר הי' נקרא שלו דשאר איסורי הנאה הם שלו וע"כ הוצרך לטעמא דלשריפה עומד ואף דמשום זה אינו שלו שוב ג"כ מ"מ עכ"פ צריך לטעמא דלשריפה כו' וממילא בטל מטעם כתותי מיכתת כו' ופסול כל ז' כנ"ל ע"ש דקאי על היכא שהע"ז ביד נכרי לראב"ד שאינו עומד לשריפה דמהני ביטול ודחה שפיר דשוב נקרא שלו ג"כ. וכן מ"ש הרשב"א ז"ל אהא דשל ערלה כו' יש לפרש ג"כ כמ"ש דאי לאו משום דלשריפה עומד לא הי' פסול משום לכם כו' ע"ש. גם משום דערלה אינו. חייב בשריפה רק עומד לכך כמו שכתב הרשב"א שם ושוב י"ל דלא שייך כנ"ל כיון שיכול להשהותו ומיקרי שלו כנ"ל. אבל באותן דחיובן בשריפה שפיר מודה. ומיושב שפיר הא דחמץ דאינו ברשותו. ושור הנסקל כו'. ומאי דקאמר אידך לאו דמרי' טבח כו'

והיה נראה לפ"ז כאן בגט דבאותן איסורי הנאה שחייב בשריפה ממילא בעל מטעם שאינו של הבעל ולא מיקרי ונתן ואף דבל"ז כתב הרמ"א דפסול מטעם כל העומד לישרף כו' מ"מ הא הב"ש ושאר פוסקים נסתפקו אי הלכה כר"ש דכל העומד לשרוף