חידושי הרי"ם אבן העזר חלק ג קעו

כלל שהפקירו. רק באותן שלא יוכלו להשהותם הוי כמציל מן הארי או שטפה נהר כיון דודאי יאבד וישרפו אותן או יסקלו השור. ואתי שפיר דלא נקיט הש"ס כריתות כל איסורי הנאה שבאו עדים ואמרו לו נתנסך יינך וכה"ג דג"כ הוי הפקר ולמ"ש אתי שפיר דדוקא בהנך כנ"ל

עוד י"ל דאינו מפקיר קודם רק כשנעשה איסור הנאה ואז י"ל דלא מהני דהא אינו הפקיר רק כשיוכל כל אדם לזכות בו. ואם אין הכל יכולין לזכות בו אף שאינו מצד המפקיר שהוא הפקיר לכל מ"מ לא מהני כמ"ש תוס' ב"ק פרק מרובה ד"ה כל הנלקט כו' דלכך לא הוי יאוש כהפקר שא"י לזכות בו שצריך להגזלן ע"ש וא"כ למ"ש דזכי' לא מצי זכי באיסורי הנאה ממילא אף שהוא שלו אינו יכול להפקירו כיון שאין יכולין לזכות בו שהוא איסור הנאה ואף שנכרים יכולין לזכות בו מ"מ אינו הפקר לכל ולא מהני ולכך אמר שפיר דלאו ברשותי' דלבטליה כיון שהוא שלו עדיין [ובהא דר"ן נדרים הנ"ל א"ש] דיכולין לזכות בו דלכ"ע מותר בהנאה ויש להם זכיה ולכך הוי הפקר משא"כ באיסורי הנאה לכל העולם כנ"ל. ולכך אחר זמן איסורו אין תקנה בחמץ דלהפקירו אינו יכול ולמכרו לנכרי או ליתנו במתנה אסור דאיסורי הנאה נינהו וצריך לבערו כנ"ל ובש"ה ועיר הנידחת הוא משום שהוזמו עדיו והיה מותר וכמ"ש בס' קצה"ח שם

אך עדיין קשה מהא דב' דברים אינם ברשותו ועשאן הכתוב כו' וכיון דאמרינן שאינו הפקר דאינו מועיל א"כ למה לא יעבור כיון שהוא שלו. וי"ל דהוי כפרורין דממילא בטלי ובפרט למ"ש הר"ן דיליף מלא יראה לך בטל בלבך שלא יהי' חשוב בעיניך וזה הוא ממילא רק דעשאן הכתוב כו' ודוחק

והא דאמר פרק מרובה כיון דשחט בה פורתא אסרה אידך לאו דמרה קטבח ומשמע דא"ה אינו שלו י"ל בפשיטות דהא תוס' שם הקשו בכל טביחה נימא כיון דשחט פורתא קניא בשינוי אידך לאו דמריה כו' ותירצו דלא קנה דזה לא מיקרי שינוי ע"ש. ותוספות גיטין פרק הניזקין נ"ב כתבו דאי היזק שאינו ניכר שמיה הזיק קניא בשינוי כיון דשמיה היזק הוי מה שאסרו שינוי מעשה ע"ש. וא"כ ניהו דלדידן היזק שאינו ניכר לא שמיה הזיק מ"מ כאן כיון דשחט בה פורתא אסרה וזה היזק ניכר ושוב הוי שינוי מחמת שאסרו והזיקו וניהו דמעט ששוחט לא הוי שינוי בכל מקום כמ"ש תוס' מ"מ בזה כיון שאסרה בשחיטת פורתא הוי שינוי מצד האיסור כיון שניכר ופריך שפיר אידך לאו דמריה קטבח כנ"ל

ויש לדחות קצת למ"ש תוס' ב"ק ק' ע"ב במטמא דאף שרואין שרץ על הטהרות לא חשיב היזק ניכר דמי יודע אם הוכשרו ואין זה ניכר שהוכשר לטומאה ע"ש. וא"כ גם בשוחט לע"א כיון דאף דניכר ששחוט מ"מ אינו ניכר ששחט לע"ז ונאסר וההיזק אינו ניכר וממילא לא הוי שינוי מעשה כמו בכל שחיטה כנ"ל

אך בל"ז לא קשה דשם אמר רק לאו דמריה כו' היינו שאין לו בו זכות ממון שאינו שוה כלום וא"כ שחט דבר שאינו שוה כלום. ואיך ישלם ד' וה' וכמ"ש רש"י ז"ל דהוי כאיבדו והשליכו לאור קודם שחיטה. רק פשט הלשון לאו דמרי' לא משמע כן וכן לקמן שם בשור הנסקל אמר ג"כ האי לישנא ע"ש

והנה הר"ן ז"ל ע"ז ריש פרק כל הצלמים שמ"ח ע"ב כתב וז"ל ומצא טבעת ולא רצה להגביה עד שיבטלנה העכו"ם משום דאי הוי מגביה לה מקמי הכי הוי ע"ז של ישראל שאינה בטלה עולמית והכי אמרינן לעיל בהדיא כו' ואע"ג שאסורה בהנאה ואין בה דין ממון אפ"ה כיון שיכולה להתבטל ע"י עכו"ם מצי זכי בה ומכאן לחמץ בפסח של עכו"ם שאפשר לישראל לזכות בו הוי חמץ של ישראל ואסור לעולם עכ"ל. נראה מדבריו דשאר איסורי הנאה שאין להם תקנה לא מהני בהו זכי' ואף שהר"ן ז"ל סוכה פ' לולב הגזול כ' כדברי הרשב"א ז"ל דאיסורי הנאה הוי שלו ומיקרי לכם מ"מ זכיה חדשה לא מהני כמ"ש לעיל רק שלא נפקע כחו מכבר כו'. ורק בע"ז מהני הזכי' משום דיכולה להתבטל ותהיה מותרת. ואף דהא כשזוכה בה נעשית של ישראל שאינה בטילה עולמית וא"כ איך יהיה לו זכיה בה כיון דכשזוכה הוי איסורי הנאה לגמרי מ"מ כיון שקודם הזכיה שוה שיוכל להתבטל ממילא חלה הזכי' ושוב הוי שלו. ולא דמי להא דתמורה כ"ד אמר על הבכור עם יציאת רובו עולה כו' דברי הרב כו' ע"ש וכאן ג"כ בא בב"א דברי הרב שלא מהני זכי' כאחת עם זכייתו והי' ראוי שלא יועיל כנ"ל. אך ז"א דשם בל"ז הוא דברי הרב אבל כאן הדברי הרב שלא יועיל בא ע"י הזכי' ואי לא יהי' זכי' אין כאן דברי הרב כלל ולכך מהני ביה זכי' כנ"ל

אמנם אין דבריו מובנים מ"ש גבי חמץ דמכאן מוכח דמהני ביה זכי' בשל עכו"ם כו'. הא חמץ של עכו"ם אסור בהנאה ג"כ וא"כ כיון שגם קודם זכייתו הי' איסור הנאה איך מצי זכי בי'. וע"כ צ"ל דהא פסחים כ"ט קאמר בש"ס דחמץ של הקדש כו' מיקרי דבר הגורם לממון כיון שאחר הפסח ג"כ מדרבנן. וא"כ כתב הר"ן ז"ל שפיר דבחמץ של עכו"ם קודם הזכי' שפיר יש בו דין ממון דהוי גורם לממון שיוכל להשהותו עד אחר הפסח ויהי' מותר דחמץ דנכרי שעבר עליו הפסח מותר גם הנכרי מותר להשהותו. וממילא אף בפסח מצי ישראל זכי ביה. ואף דאם יזכה בו שוב אין לו תקנה ואסור לעולם מ"מ כיון דקודם הזכי' יש תקנה מצי זכי כמו בע"ז והוכיח שפיר כנ"ל. ואף למ"ד דבר הגורם לממון לאו כממון. מ"מ לענין זכי' י"ל דשוב שייך ביה זכי' כיון שיש בו גורם לממון כו'. עכ"פ מוכח מדבריו דבשאר איסורי הנאה שאין להם תקנה לא שייך בהו זכי'. והי' נ"מ כאן בגט ניהו דכשהוא שלו מכבר מהוי בכ' על איסורי הנאה ונתנו לה דניהו דלית ביה זכי' מ"מ כיון שהוא שלו הוי נתינה וזכתה ממילא וכמו שמתגרשת ע"כ וכמ"ש לעיל. אמנם כשקנה קלף של איסורי הנאה לא מהני דהא לית בי' קנין ואינו שלו עדיין ואין כאן נתינה רק באותן שיש להן תקנה בלא הזכי' בזה שפיר נעשה שלו ומהני הנתינה אח"כ ממילא כנ"ל

אמנם אינו מוכרח דהא לכאורה סברת הר"ן ז"ל אינו מובן כיון דסובר דלא שייך זכי' בא"ה והיינו משום שצריך לזכות באיזה דבר השוה כלום. וא"כ מאי מהני בע"ז מה שבלא הזכי' הי' לו תקנה ע"י ביטול הא מ"מ אינו זוכה בשום דבר כיון שאחר הזכי' אין לו תקנה ואינו שוה כלום. ואיך יועיל הזכי'. ולכך אפשר דגם הר"ן ז"ל סבר דמהני זכי' בכל איסורי הנאה. רק בהנך דעומדים לשריפה דאמרינן בהו כל העומד כו' כשרוף דמי והוי כמאן דליתנהו כלל כמ"ש הר"ן ז"ל בגט. וא"כ לא שייך בי' זכי' שאין כאן דבר מה לזכות בו וע"ז כתב שפיר כיון דקודם הזכי' היה אפשר בביטול ולא היה עומד לשרוף כלל ויש כאן מה לזכות וממילא מצי זכי ביה להיות נעשה שלו שלא יועיל ביטול וכן בחמץ לא הי' עומד לשרוף וחלה הזכי'. אבל שאר איסורי הנאה שאינם עומדין לשריפה י"ל דמהני בהו