חידושי הרי"ם אבן העזר חלק ג קעה

שיצא לשריפה מפקר לה. וכמו מציל מן הארי ומן הדוב ב"מ ע"ש בתוס' ב"ק קי"ו כיון שהוא ודאי הוי הפקר וא"כ גם לרשב"א ז"ל מ"מ מטעם הפקר אינו שלו דהא הפקירו כשנעשה איסור הנאה כיון דגם איסור הנאה הוי שלו יכול להפקיר או דלא נימא סברא הנ"ל דמיקרי אינו ברשותו. או דמפקירו רגע קודם שנעשה איסור הנאה כנ"ל. רק דמ"מ כתב הרשב"א שפיר דהוי יוצא באתרוג של אשירה או של ערלה דקרינן בי' לכם דניהו דהפקירו קודם מ"מ יכול לזכות בו ולצאת בו והוא של כיון שמצד עצמו הוא שלו רק משום שהפקירו ושפיר זוכה בו כשאר הפקר. גם אם קנה את האתרוג כשהוא כבר איסור הנאה ממילא הוי שלו כיון שקנה אותו. וכן של אשירה ועיר הנדחת ניהו שהפקירוהו בעליו אבל הוא זוכה ויצא בו כנ"ל. אבל בחמץ אמר ר"א שפיר ב' דברים כו' דהא חזינן בשור הנסקל וכה"ג אף שלא אמר בפיו כלל. וא"כ ממילא בחמץ כיון דכשבא זמן איסורו הוי הפקר כמו שור הנסקל והיינו משום שמפקירו אף שלא אמר כיון דידוע כנ"ל. וא"כ לא הי' ראוי לעבור בבל יראה דהא אינו שלו כלל כאלו הפקירו בפירוש. ואעפ"כ עשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו כו' ועובר. ולכך אמר ג"כ לאו ברשותיה דלבטליה דהא כבר הפקירו ואעפ"כ אמרה תורה שעובר כל זמן שלא הפקיר בפירוש קודם זמן איסורו וממילא אח"כ כיון שכבר הפקר אינו יכול עוד הפעם להפקירו. אך לפ"ז א"כ גם לאחר איסורו יכול לזכות בו ולהפקירו בפירוש כיון דמהני ביה זכי' רק שהוא הפקר מצד שהפקירו א"כ כשזוכה בו ומפקירו בפירוש אינו עובר עוד דשפיר מהני הפקר שלו. אמנם בפסח אפשר דהא אינו רשאי לעשות מעשה ולזכות בו דהא בזכי' זו עובר בב"י וכמ"ש הרמב"ם בקונה חמץ דלוקה. אך קשה קודם הלילה וכן בשש דאיסורא דרבנן למה אמר דלאו ברשותיה הא שפיר יכול לזכות דעדיין אינו עובר ואח"כ יכול שוב להפקירו בפירוש ולא יעבור עוד בב"י שאינו שלו. ועל תירוץ הש"ס אהא דנבטלי' בשית לא קשה דמ"מ משני שפיר דלא תיקנו שיבטל בשית כיון דאז לא סגי בביטול לחוד וצריך לזכות בו כנ"ל. גם בחמץ שאינו ידוע לא יועיל. ואף דיכול לכוין שיקנה חצירו מ"מ באינו ידוע כלל אין חצר קונה כמ"ש תוס' פ"ב דב"מ (דף כ"ו] גבי מצא בגל ע"ש. והי' נראה דין חדש לדידן דגם בשש בלא ביטול מקודם יש תקנה לזכות בו ולהפקירו בפירוש בשעה ששית אף דכבר אסור בהנאה מדרבנן. וגם בפסח אם עבר וזכה בו יכול אח"כ להפקירו כנ"ל. אמנם מדברי כל הפוסקים לא משמע כן. ועוד למ"ש הר"ן יומא דמותר לשחוט ולעבור פעם א' כדי שלא יאכל נבילה ויעבור על כל כזית ע"ש. וא"כ בפסח יהי' מותר גם לכתחלה לזכות בו ולעבור פעם א' על לאו שיש בו מעשה כדי שיוכל להפקירו ולא יעבור על לאו שאין בו מעשה בכל רגע כנ"ל היינו ביו"ט או בשבת ויש לדחות כיון שהיא ע"י פשיעה כמ"ש תוס' שבת דף ד' ואף דשם התירו לו לרדותו כו' אף שע"י פשיעה היינו באיסור דרבנן ע"ש אבל איסור דאורייתא היכא שע"י פשיעה י"ל דלא אמרינן כנ"ל ודוקא בחולה כתב הר"ן שפיר. אך בל"ז כתבו הפוסקים דבשבת ויו"ט שא"י לבערו הוי אנוס ואינו עובר וממילא אינו רשאי לעבור בידים כנ"ל

והיה אפשר לומר בזה דניהו דלרשב"א ז"ל הינא שהוא שלו מכבר לא נפקע כחו במה שנעשה איסור הנאה ועדיין שלו הוא אבל י"ל דמודה הרשב"א דזכיה מחדש לית ביה ואין יכולין לזכות באיסורי הנאה שיהיה נעשה שלו כיון שאינו שוה כלום. וא"כ י"ל כמ"ש דהא דחמץ אינו שלו הוא מטעם שהוא הפקירו ואעפ"כ אוקמיה ברשותו לעבור בב"י וממילא שוב אינו יכול להפקירו עוד הפעם כיון שכבר הפקר. ולא קשה כנ"ל שיזכה בו ויפקירו ז"א דאינו יכול כלל לזכות בו כיון שכבר הפקר ואינו שלו רק זכי' חדשה מההפקר וזה לא מהני בא"ה כנ"ל. ואף שכתב הרמב"ם הקונה חמץ בפסח דמהני זכיה י"ל רק לענין ב"י. וכן מצאתי בס' נודע ביהודא ח' א"ח סי' י"ט כתב מסברא דנפשיה שאינו יכול לזכות באיסור הנאה רק הוא כתב שג"כ אינו שלו ממילא בכל איסור הנאה ע"ש. ואישתמיטתיה דברי הראב"ד ורשב"א ור"ן סוכה הנ"ל. גם מה שהבאתי לקמן אבל מ"מ לרשב"א י"ל כנ"ל

ולפ"ז מיושב ג"כ בגט על איסורי הנאה דכשר דכיון שהוא שלו א"כ שפיר הוי נתינה ואף שאינה יכולה לזכות בהנייר מ"מ הא לגבי דידה לא בעי זכיה כלל כיון שמתגרשת בע"כ וע"כ כיון דהוי נתינה זכתה שוב ממילא ונעשה שלה. ולכך באיסור הנאה אף שאין יכולין לזכות מ"מ כיון שהוא שלו והוי נתינה שוב נעשה ממילא שלה כיון שמתגרשת ולא בעי זכיה כנ"ל

אמנם עדיין קשה הן בגט והן באתרוג של ערלה שכתב הרשב"א דמיקרי לכם ניהו דמיקרי שלו מ"מ עכ"פ אינו שלו מטעם הפקר שהפקירו כשנעשה איסור הנאה כמו בשור הנסקל וכנ"ל. ולא מיקרי תו לכם ולא שייך מה שכתבנו דאיירי שזוכה בו או שקנה איסור הנאה דהא זכי' לא שייך באיסור הנאה. וכשנעשה אצלו איסור הנאה הפקירו כנ"ל. ודוחק לומר דאיירי שאמר בפירוש שאינו מפקירו. ובתרומה טמאה י"ל כיון שמותר להסיקו כו' אינו מפקירו וא"ש.. אבל בשאר א"ה קשה וכן בגט כנ"ל

והיה אפשר לומר דע"כ לא קאמר בש"ס כריתות דהוי הפקר רק בשור הנסקל ועיר הנדחת דאינו יכול להשהותו כלל דהב"ד יסקלו אותו וישרפו בזה מפקיר אבל בשאר איסור הנאה כיון שיכול להשהותם אינו מפקיר כלל ואתי שפיר דברי הרשב"א ז"ל. ולכך בחמץ ג"כ אמרינן שהפקירו כמו בש"ה כיון שאסור להשהותו וכל רגע עובר בב"י ותשביתו וכנ"ל. והא דאמר ב' דברים כו' היינו עכשיו שכבר אמרה תורה שעובר א"כ הי' ראוי שלא לעבור דהוי הפקר כנ"ל. אך א"כ למה אמר בשית כיון דאיסורא דרבנן עליו לאו ברשותו כו' הא כל שש שאינו עובר עדיין בב"י א"כ עדיין לא הפקירו דשוב הוי כשאר איסורי הנאה שיכול להשהותו

אך י"ל כיון דמ"מ יצטרך לשורפו עכ"פ בשש שוב מפקירו מיד כשנעשה איסורי הנאה. משא"כ בשאר איסורי הנאה שיכול להשהותם כמה שירצה. ואף דמשום תקלה צריך לשורפו מ"מ אינו עובר בכל שעה כנ"ל וגם בגט א"ש כיון דבשאר איסור הנאה הוא שלו ולא הפקירו כנ"ל מיקרי ונתן כנ"ל. ובשל עיר הנדחת י"ל באמת דלא מהני. דהא בל"ז פ' הרמ"א דבהנך איסורי הנאה דעומדים לשריפה לא מהני ע"ש משא"כ בהנך דמותר להשהותם לא מפקיר להו דיכול ליהנות בחולה שלא כדרך הנאתו וכה"ג. אך הר"ן ז"ל נדרים פ"ה כתב דבאוסר הנאת נכסיו על עצמו הוי הפקר ויכול כל א' לזכות בו דכשאסר הנאתו אז אפקורי מפקר ליה ע"ש. ומבואר דאף שיכול להשהות מפקיר כיון דאסור בהנאה. אך אין ראיה דהתם כיון שבעצמו אוסר נכסיו הוי כהפקירו ממש בפי' כיון שרוצה לסלק עצמו משא"כ באיסורי הנאה שנאסרו ממילא ואין לו ראיה