חידושי הרי"ם אבן העזר חלק ג קעד

לא מצי מבטל לי' דב' דברים אינן ברשותו כו' ולא מצי מבטל ופירש"י ז"ל שאין שלו ואפי' איסורי הנאה דרבנן אינם שלו ואינו יכול להפקירו ולא להקנותו לשום אדם דהא מייתי עלה הא דמקדש באיסורי הנאה ע"ש. וא"כ קשה איך מהני הכא בגט שנכתב על א"ה ניהו דנתינת גט הוא מ"מ הא אין הקלף של הבעל כלל דכיון שהוא א"ה אינו שלו ואנן בעינן שיהי' של הבעל. וגם הא צריך להקנותו לה וא"ה אינו יכול להקנות כלל שאין ברשותו, כו' ואין כאן ונתן ולא מהני וכן מבואר בש"ס ב"ק מ"ה משנגמר דינו מכרו אינו מכור הקדישו אינו מוקדש ופירש"י ז"ל דלאו ברשותיה דמרי' קאי לאקדושי' כו'. וכן פסק רמב"ם ז"ל פרק י"א מה' נ"מ דגם הפקירו אינו מופקר. וכן פשטא דש"ס ב"ק ע"א כיון דשחט פורתא כו' איסורי הנאה הוא ולאו דמרה קטבח כו' ע"ש וקשה כנ"ל למה כשר בגט. ומהתימה על הפ' שלא ביארו בזה

והנה הרשב"א ז"ל סוכה ל"ד ע"ב במתני' של ערלה ושל תרומה טמאה פסול כתב איתא בגמ' תרי טעמי כו' ונקיט הראב"ד ז"ל דברים כפשטן דכיון דלית בהו היתר אכילה ודין ממון והו"ל איסורי הנאה לא קרינן ביה לכם דהא לית בהו מידי ומאן דגזל להו לא הוי גזלן כו' ול"נ כו' דכל שהוא שלו ואין בו לאחרים רשות וזכות לכם קרינן כו' ע"ש. וד' ל"ה שם כ' ג"כ כנ"ל וריש פרק לולב הגזול שם אהא דשל אשרה כו' הביא ג"כ הראב"ד ז"ל וחילק דאף איסור הנאה הוי לכם ע"ש. וא"כ להרשב"א ז"ל אתי שפיר דמיקרי שפיר הקלף של הבעל אף שהוא איסור הנאה. אמנם עדיין קשה גם לרשב"א ז"ל. דהא קשה לדידי' מש"ס דפסחים הנ"ל וכן מהא דשור הנסקל כו'. וע"כ דסבר ניהו דאיסורי הנאה הוי שלו אבל עכ"פ דבר שאינו ברשותו מיקרי ואינו יכול להקנותו ולהפקירו. וכן משמע לשון הש"ס לאו ברשותיה דליבטליה כו' אבל הוי שלו ונקרא לכם. שוב מצאתי כן בס' קצה"ח סי' ת"ה ע"ש וא"כ קשה כיון דהיכא דאמר הרי זה גיטך והנייר שלי אינה מגורשת. וא"כ באיסורי הנאה לרשב"א ז"ל דהוי שלו ואינו יכול להקנותו וא"כ עדיין הנייר שלו שא"י להקנותו לה בנתינת הגט. והוי כמו הנייר שלו דלא מהני כיון שנא קנתה הנייר והוא שלו עדיין כנ"ל

והיה אפשר לומר בזה דהטעם דא"י להקנות הוי כמו בנגזל דא"י להקדיש ולהקנות דילפינן מה ביתו ברשותו והיינו שיכול לעשות בו מה שירצה משא"כ בגזול דאינו ברשותו להשתמש בו. וכן באיסורי הנאה שהתורה נטלה ממנו כח זה ואין לו רשות להשתמש בו הוי דבר שאינו ברשותו ואינו יכול להקנות כנ"ל. אמנם בגט דאף דצריך שיתן לה מ"מ הא מגרשה בע"כ ואף שא"י להקנות לאדם בע"כ. ומוכח דאמרה תורה ונתן בידה ומתגרשת וממילא ע"י הנתינה נעשה שלה ואף שאינה רוצה לקנות. וא"כ כאן כיון דנתינת גט ואף באיסורי הנאה מיקרי נתינה וכיון שיש כאן נתינת הגט ממילא קנתה הגט בזה ונעשה שלה כיון שאין זה כשאר קנינים רק ע"י נתינת הגט בא ממילא הקנין. וא"כ בשלמא בהנייר שלו אין כאן נתינה כלל כיון שאינו נותן לה הנייר. משא"כ באיסורי הנאה שהוא שלו ונותן לה לגמרי רק הקנין לא מהני. וממילא כיון שיש נתינה שוב בא הקנין ממילא שזה מסתעף ממה שהוא נתינה כנ"ל. והיה נ"מ מזה לדינא היכא שאינו נותן הגט לידה רק מקנה לה באגב לרש"י ז"ל דמהני או בשאר דרכי הקנין דהוי ג"כ נתינה לפי שבא מרשותו לרשותה ע"ש. בזה באיסורי הנאה לכ"ע לא מהני דכאן הוא להיפוך שהנתינה מסתעף ממה שהוא קנין שע"י שמקנה והיא קנתה חשיב נתינה וממילא כיון שא"י להקנותו שוב אין כאן נתינה כנ"ל

אמנם נראה דליתא דא"כ גם כשהנייר אינו שלו רק של אחר נימא ג"כ כיון שהוא נותן הכל קנתה ממילא כו' וע"כ כיון שא"א להקנות דבר שאינו שלו לא הוי נתינה כלל. וכן דבר שאינו ברשותו כיון שא"י להקנות ממילא אינו מתחיל להיות נתינה כלל. דניהו שיכול ליתן בע"כ היינו דאמרה תורה דא"צ דעתה ולגבי דידה אינו דומה לשאר קנינים אבל לגבי דידיה בעינן שפיר כמ"ש רש"י ז"ל דבעי למיתב לה מתנה גמורה כו' שיהי' יכול להקנות לה בנתינה זו וממילא כיון שאינו ברשותו לא מהני כנ"ל ונשאר שלו עדיין כיון שאין בכוחו להוציאו מרשותו כלל שלא יהי' שלו דאף להפקירו אינו יכול כנ"ל

גם דעדיין קשה אף דנימא סברא הנ"ל לרשב"א דהוי אינו ברשותו מ"מ זה ניחא אהא דאמר דלאו ברשותיה דליבטל ליה אבל מ"מ קשה הא דאמר ר"א שם ב' דברים אינם ברשותו ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו והיינו כמ"ש רש"י ז"ל שם שלא הי' ראוי לעבור בב"י כיון שאינו שלו דאיסורי הנאה הוא ע"ש. וא"כ בשלמא לראב"ד ז"ל דאינו שלו אתי שפיר כיון דכ' לך שלך אי אתה רואה כו'. אבל לרשב"א כיון דקרינן ביה לכם לענין אתרוג וכה"ג וא"כ ניהו שא"י להקנותו מטעם אינו ברשותו מ"מ שפיר עובר בבל יראה דקרינן ביה שלך אי אתה רואה ומה מהני שאינו נקרא ברשותו שלא יעבור בב"י. ואף דתנן במכילתא הובא בהרא"ש ור"ן ז"ל (פ"ק דפסחים] למה נאמר בכל גבולך כו' יצא חמצו של ישראל בביתו של נכרי שהוא שלו ואינו ברשותו כו' וא"כ יש לפרש דמטעם דאיסורי הנאה אינם ברשותו ג"כ לא עבר עליו בב"י רק דעשאן הכתוב כו'. דז"א דאף דגם זה ילפינן מבביתך מה ביתו ברשותו אף בכל גבולך ע"ש. מ"מ הא חזינן דלא דמי להא דילפינן מאיש כי יקדיש את ביתו מה ביתו ברשותו כו' דהא פיקדון קי"ל דיכול להקדישו ולהקנותו דכל היכא דאיתא ברשותי' דמריה איתא ודוקא גזל א"י להקדיש כו' ובחמץ ממעט ישראל שהפקיד אצל נכרי ג"כ. וע"כ החילוק פשוט דהתם קאי ביתו על דבר שמקדיש דכתיב כי יקדיש את ביתו ילפינן שפיר דומיא דביתו שמקדיש דבר שיכול לעשות בו מה שרוצה יצא גזל שאינו ברשותו וא"י לעשות בו כלום משא"כ פקדון הוי דומיא דביתו שיכול ליקחו כיון דלא כפרי' כנ"ל. אבל בחמץ דכתיב לא יראה כו' בביתך והיינו שהחמץ יהי' מונח בביתו וילפינן גבולך דומיא ג"כ שיהי' מונח ברשותו כמו כשמונח בביתו שמונח ברשותו ולכך אימעוט פקדון שאף שהוא ברשותו ליקח ולעשות צרכיו מ"מ אינו מונח בביתו וברשותו כנ"ל ואינו עובר. וא"כ איסורי הנאה ניהו דנקרא אינו ברשותו שאינו יכול לעשות בו צרכיו ושפיר א"י להקדישו ולהקנותו דאימעוט מכי יקדיש את ביתו. אבל לענין חמץ מ"מ הוא מונח בביתו וברשותו ולא אימעוט מבביתך כנ"ל וודאי עובר בב"י כיון שהוא שלו ומונח ברשותו וקשה כנ"ל להרשב"א ז"ל

אמנם הי' אפשר לפרש הא דאמר ר"א ב' דברים כו'. דהא אף להרשב"א ז"ל דאיסורי הנאה מיקרי שלו מ"מ הא מבואר בש"ס כריתות כ"ד שור הנסקל כו' כל המחזיק בו זכה וכן עיר הנדחת כו' משום דאפקורי מפקיר להו כשרואה שנגמר דינו ויצא לסקילה או לשריפה. וכן ב"ק ריש מרובה אמר מכי מטי עידן איסורא מיאש. ואף רגע קודם כיון שיודע