חידושי הרי"ם אבן העזר חלק ג קעג

ואם החליף מותרין החליפין מה"ת למחליף משום שהם מותרין מצד עצמו ואינו נהנה עוד מגוף האיסורי הנאה ואף שגרם לו האיסורי הנאה שיוכל להנות מזה מ"מ מותר. רק מדרבנן משום קנס שעשה איסור קנסוהו ואסור להמחליף. וא"כ בחליצה וטבילה וכה"ג ההכשר שבא עם המצוה מותר כנ"ל ושוב הנאה שאח"כ שנשאת לא גרע מחליפין כיון שההיתר כבר נעשה. ולא שייך שיהי' אסור מדרבנן דהא לא עבדה איסור כלל שההכשר הי' בהיתר כיון שהי' עם המצוה ומותר הנאת הגוף ג"כ וכיון דמה שהותרה לינשא או לאכול קדשים היה בהיתר א"כ מותרת לינשא ולהנות מהיתר זה וכמו בחליפין לעלמא דלא עבדי איסורא כנ"ל. משא"כ במה שאינו מצוה דנהנה מיד מגוף האיסור י"ל שפיר דאסור כמו להחליף כנ"ל

עוד י"ל למאי דאמרינן ע"א פרק השוכר את הפועל לעשות בי"נ שכרו אסור ומסיק דמדינא מותר רק משום קנס בי"נ ע"ש בר"ן ז"ל דמדינא מותר כיון שנוטל השכר רק בעד הפעולה שעושה בהי"נ ולא בעד גוף הי"נ ע"ש ואעפ"כ אסור לכתחלה להשכיר עצמו בכל איסורי הנאה כמ"ש תוס' שם מהא דאין דורכין עם הנכרי כו' ובש"ע א"ח ת"ן ואף שאינו רק מהפעולה שעשתה עם הסנדל שחלצה בו וכן בטבילה ההנאה היא מהפעולה שעשה במים של איסור וממילא כמו ששכרו מותר בדיעבד כמו כן בזה מותרת דהכשר זה הוא רק מהפעולה כנ"ל. וכיון דבשעת מעשה מותר כנ"ל משום מצוה גם אח"כ ממילא מותר. וכן י"ל דאף אי אסור הנאת הגוף בהדי מצוה מ"מ כמו בשבור לו חביות י"נ דמותר משום דממעט בתפלה ועביד מצוה לא אסרו חכמים ע"ש וכן כאן כיון שהוא מצוה מותר לכתחלה כיון שאין ההנאה רק מהפעולה. אבל בהנך שאין מצוה אסור לעשות הפעולה ולהנות ממנה ולכך אסור לשחוט וכנ"ל וכן בגט. כיון דעושה הפעולה ומשתכר בו

ואין להקשות דא"כ למה ליה בשופר ולולב משום דמצות לאו להנות הא אף אי להנות מ"מ אין הנאה מגוף הדבר רק מהפעולה שתקע בו או נטל ודיעבד שכרו מותר. ז"א דהי' פסול משום מצוה הבאה בעבירה כנ"ל כיון דאסור לכתחלה עוד יש לחלק בין שכרו להנ"ל

עוד יש לחלק בין הא דאסור לשחוט במסוכנת וכה"ג ובין הא דהרשב"א ז"ל בחליצה וטבילה כו' דטעם הרשב"א ז"ל הוא דהא מבואר פ"ב דפסחים כ"ו דשלא כדרך הנאתן אינו אסור אלא מדרבנן גבי שייף דערלה דאף דנהנה הרבה שמתרפא מ"מ לא אסרה תורה אל הנאה המיוחדת לו שעומד להנאה זו אבל להנות מה שאינו עומד מותר מה"ת ע"ש ובמצוה אף לכתחלה מותר בלא אפשר ע"ש גבי שאני היכל דלתוכו כו' ומותר גם לכתחלה כו'. וא"כ בחליצה ודאי דהנאה זו שניתרת לשוק הוי שלא כדרך הנאתו שאין הסנדל עומד להנאה זו להתירה וכן בטבילה בימות הגשמים ודאי דאין המים עומדין לטהרו ואין זה עיקר הנאתו ואף דרחיצה הוי כדרך הנאתו מ"מ כיון שהוא בימות הגשמים ואינו נהנה מהרחיצה רק מההיתר וזה שלא כדרך הנאתו ולכך מותר. אבל בסכין לשחוט י"ל דהוי דרך הנאתו מסכין דעומד לחתוך בו כל דבר וכשנהנה מחתיכה זו הוי כדרך הנאתו כיון שצריך לחתוך בו. וכמו בעירוב שמניח שם חפציו ועומד לכך שפיר הי' אסור. וכן בגט י"ל לכתוב בו' לכתחלה הוי דרך הנאתו של הנייר. אבל הנתינה שההנאה הוא ההיתר אינו עומד לכך

אך י"ל כיון שאינו מצוה שוב אסור לכתחלה שלא כדרך הנאתו ג"כ. ועוד דהרשב"א ז"ל כתב על סנדל ישל ע"ז ובע"ז אסור גם שלא כד"ה. אולם, תום נסתפקו בזה. והי' נ"מ דבכלאי כרם וכה"ג דאסורין מה"ת גם שלא כדרך הנאתו לא שייך סברת הרשב"א ואסור גם כה"ג. גם יש להסתפק בזה דלא מצינו שיהי' מותר שלא כדרך הנאתו רק כשעושה בדרך שאינו עומד לכך כגון בחלב שהוא עומד לאכילה והוא מניחו ע"ג מכתו. אבל ברחיצה שהמים עומדים ליהנות בו ע"י רחיצה והוא רוחץ בהם רק שאינו נהנה מרחיצה זו באופן שעומד להנאה זו רק ממה שניתר ע"י הרחיצה אבל עכ"פ עושה כדרך הנאתו וכיון שנהנה מהרחיצה י"ל דאסור ולא מיקרי כה"ג שלא כד"ה וכן בחליצה דמה שלובש הסנדל הוי כדרך הנאתו רק ההנאה אינה מזה. ולכאורה מוכח כנ"ל. דאל"כ למה ליה בטבילה משום דמצות לאו ליהנות ניתנו הא אף אם הי' המצוה הנאה מ"מ הא הוי שלא כדרך הנאתו דאין עומד להנאות המצוה. ואפשר דזה הוי כדרך הנאתו דמים עומדים ג"כ לטבול בהם טבילת מצוה. גם דבמודר הנאה אסור אף שלא כדרך הנאתו כמו בהנך איסורים דלא כתיב בהו אכילה דמבואר בש"ס דאסור שלא כדרך הנאתו ג"כ וכן במודר הנאה והוצרך לטעם דלאו להנות והרשב"א לטעם דהוי רק גורם ודלא כמ"ש תוס' פ"ב דפסחים ע"ש

אמנם מהרשב"א ז"ל נדרים ל"ה משמע דגרם הנאה מותר אף שלא במקום מצוה ע"ש גבי פורע לו חובו כו' וכן משמע מדברי הר"ן ז"ל שם מ"מ נראה שם דוקא שאינו נהנה מיד ליד רק באחר דהוא מדנפשי' קא עביד ואידך ממילא קא מיתהני ע"ש משא"כ באיסורי הנאה שגורם לעצמו דהא בנכסי בעל האבידה אסורין על המחזיר הוי אסור משום פרוטה דר"י ומאן דמתיר הוא רק משום דפרוטה דר"י לא שכיח אבל בלא"ה אסור ע"ש. ואף דממילא מיתהני וגם אינו עומד להנאה זו והוי שלא כדרך הנאתו אף שרק גורם. וע"ש ברשב"א ולכן נראה להחמיר דאף שכבר נכתב הגט על איסורי הנאה אסור לגרש בו דכ"ש בזה שמתכוין להנאה זו לפטרה כנ"ל

והיכא שאין הקלף של הבעל רק הסופר קונה בשבילו או שמזכה לו ע"י אחר י"ל דלא מהני באיסורי הנאה אף דיעבד דאינו זוכה בשבילו שאינו מזכה לו כלום כיון שהוא איסורי הנאה אינו זכות כלל ולא מהני כיון שאינו של הבעל כמבואר לעיל סי', ק"כ וכיון שציוה סתם כתבו ותנו לא מהני. רק כשהקלף שלו או שנותן הגט בעצמו אח"כ אז מהני כנ"ל. ואף הסופר שכתב בדיעבד י"ל דאסור ליקח השכר דהוי משתכר באיסור הנאה ע"ש בי"ד קל"ג וא"ח ת"ן. וגם דיעבד י"ל דאי אומן קונה בשבח כלי הוי השכר חליפי איסורי הנאה ואסור גם דיעבד למחליף עצמו. עיין בר"ן פ' השוכר כו'. ויש לדחות כיון דאסור ליקח י"ל דלא שייך אומן קונה כו'. ועיין מ"ש לעיל סי' ק"כ

(ב) על א"ה כשר כו' דאף דכ' ונתן מ"מ לא בעי נתינת ממון שיהי' ש"פ או פחות רק נתינת גט הוא כו' ש"ס שם. וק"ל הא מבואר בש"ס גיטין כ' דצריך שיהי' קלף הגט של הבעל דוקא ליתנו לה שמקנה לה שיהיה נעשה שלה בנתינה זו ע"ש דמה שהיא נותנת השכר אקנו ליה רבנן. וכן מבואר שם ע"ב בטבלא שלה אי ידעה לאקנויי כו' ובש"ע לעיל סי' ק"כ דבטל מה"ת כשאינו שלו ע"ש וכן כשאינו מקנה לה הנייר בטל מה"ת ע"ש ע"ב באמר והנייר שלי אינה מגורשת כו'. וברש"י שם דמקום הגט בעי למיתב לה מתנה גמורה דכתיב ונתן כו' ע"ש. וא"כ הא מבואר בש"ס פסחים ו' ע"ב דחמץ