חידושי הרי"ם אבן העזר חלק ג קע

לשחוט בו דהא' גם בידו שלא לשחוט וא"כ זה הוי שפיר הנאה מה שבידו שתיהן ושוב אסור לתקנו מטעם רוצה בקיומו כנ"ל

וא"כ י"ל שפיר דגם בגט הוא ג"כ כנ"ל דכשכבר כתבו על איסורי הנאה (לכתחלה) שפיר כשר אף ליתנו לכתחלה דאין זה הנאה מה שמגרשה כמו התם דהא קודם הי' בידו שתיהן וכיון שאין זה הנאה לא מיתסר ג"כ משום רוצה בקיומו כנ"ל. אבל לכתוב הגט על איסורי הנאה לכתחלה שפיר אסור דזה הוי שפיר הנאה מה שנכתב הגט ובידו לגרשה בו וגם עדיין בידו שלא לגרשה וגם מטעם רוצה בקיומו כדי שיהי' בידו כנ"ל ולכך אסור וכמ"ש. ואמר שפיר בש"ס כתבו על איסורי הנאה כשר והיינו ליתני אפילו לכתחלה כשנכתב כנ"ל. דגוף הגירושין כשכבר נכתב אינו הנאה ואדרבה הוי קלקול דאין בידו עוד להחזיקה מה שאין כן לכתוב כנ"ל

אמנם י"ל דהא הוי הנאה שע"י הגירושין נפטר משאר כסות והוי משתכר באיסורי הנאה. דהא בבא בתרא מ"ח ע"ב כתבו תוספ' דלכך תלוה וגירש לא הוי תלוה וזבין אף שנפטר משאר כסות כו' וכתב משום דהי' נותן ברצון אם לא הי' מגרשה כו' עיין שם. והיינו התם דאינו רוצה לגרשה וכופין אותו לא הוי הנאה מה שנפטר דהא יותר הי' רוצה ליתן כו' מה שאין כן הכא שהוא רוצה לגרשה א"כ שוב הוי הנאה מה שנפטר משאר כסות כנ"ל. וכמו שאסור לפרוע חובו באיסורי הנאה וממילא אסור כאן דמשתכר ע"י הגט שהוא איסורי הנאה כנ"ל

והי' אפשר לומר בזה למאי דקי"ל דזה וזה גורם מותר גבי אפה בו את הפת בפ"ב דפסחים ע"ש ובכל איסורי הנאה כו' וא"כ כאן דהקלף הוא רק איסורי הנאה והדיו והכתיבה הוא מותר כדתני כתבו על איסורי הנאה כו' וא"כ מה שנעשה גט הוא ע"י שניהם דע"י הנייר לבד לא הי' גט ואין בזה כדי כו' וא"כ בשלמא לענין הנתינת הגט עצמו אם הי' חשיב הנאה לא הי' נקרא זה וזה גורם דהא מיתהני מגוף הדבר האסור בהנאה אבל כיון שאין הנתינה הנאה כנ"ל רק דההנאה הוא רק מה שנפטר משאר כסות ע"י שמגורשת והגירושין באין ע"י גורם דאיסור וגורם דהיתר ושוב לענין הנאה זו מותר מטעם זה וזה גורם דנהנה ממה שמתגרשת והגירושין הם ע"י זה וזה גורם. והי' מיושב בזה ג"כ מה דנקט כתבו דיעבד וליתני מותר לכתחלה כמ"ש לעיל ולהנ"ל אתי שפיר דקי"ל זה וזה גורם אסור לעשות לכתחלה ולכך אסור לכתוב כו' מה שאין כן כשנכתב מותר שוב ליתנו כמו בפת ושאר דברים

ובהנ"ל יש ליישב מה דאמר בש"ס נפק דרשה משמיה דרבי ולא קלסוהו כו' ופי' רש"י ותוס' משום דדרשה משמיה דיחידאי כו'. ואינו מובן כיון דקי"ל הלכה כרבי מחבירו א"כ מה בכך דדרשה משמי' דרבי הא לא שמעינן דפליגי עלי' רבנן וממילא הלכתא כוותיה ומ"ט לא קלסוהו. ולמ"ש י"ל דסברי כמאן דאמר פ"ב דפסחים דרבי סבר זה וזה גורם אסור עיין שם ולכך לא קלסוהו משמיה דרבי דלמה יהי' כשר ליתנו לה הא הוי הנאה כנ"ל רק משמיה דרבים דלדידן מותר ומ"מ דייק שפיר דהלכתא הכי מדקלסוהו לדידן

אך יש לדחות דלא מיקרי זה וזה גורם בכהאי גוונא דהתם אין האיסור בעין בשעה שנהנה משא"כ הכא דגם גורם השני הוא כשהוא בעין דמיד בשעה שנותן לה הגט שהוא בעין האיסור אז מגורשת ונפטר מש"כ ומגיע לו ההנאה ואף שהוא גורם השני מ"מ אי אפשר זה בלא זה. וגרע מהא דיש שבח עצים בפת ע"ש. ועוד דא"כ אם הי' הדיו ג"כ מאיסורי הנאה הי' אסור ליתנו ולא משמע לחלק בכך. גם הי' אפשר דלענין הנאת הפטור דש"כ הוי אפשר ולא קמכוין דהוא מכוין רק לגרשה וממילא נפטר מש"כ וקי"ל דמותר

אך י"ל דהוי פסיק רישא כו' דאי אפשר (ולא) דכשמגרש' ממילא נפטר מש"כ ובפסיק רישא כו' אסור אף דלא קמכוין עיין שם בתוס' ור"ן וש"ע. אך י"ל דלא מיקרי הנאה דבשלמא אם הי' נפטר מש"כ כשהיא אשתו עדיין הי' חשיב הנאה מה שאין כן בזה דמה שנפטר הוא משום שאינה אשתו ואינו הנאה דהא מגרשה ואינו חייב

אמנם הא מבואר פרק ג' דנדרים דבזבוני דרמיא על אפי' הוי הנאת מוכר ואף שבעד המעות שמקבל נותן לו החפץ מכל מקום אסור דרמיא על אפיה יש לו הנאה מזה שנפטר מהחפץ ומקבל המעות וכן בזה שרוצה לגרשה הוי הנאה מה שנפטר מש"כ כנ"ל. ויש לדחות. אמנם כל זה לגבי דידיה אבל לגבי דידה לכאו' יש איסור דהוי הנאה שניתרת לעלמא ע"י הגט ואסורה לקבלה גט דנהנית מאיסורי הנאה ואף דיכול לגרשה בע"כ מ"מ הא לא אפשר וקמכוין קי"ל דאסור וכיון שמתכוונית אסור. דהא נקרא קונה את עצמה בגט ואם כן הוי כקנתה חפץ בעד איסורי הנאה. ואף דמה מצית עבדה כיון שמגרשה בע"כ מ"מ אינה רשאי לקבלו מדעתה דבע"כ באמת מותר דאין זה הנאה דהוי לא אפשר ולא מכוין דלכ"ע מותר. רק מדעתה אינה רשאי לקבלו דהוי הנאה כשרוצית להתגרש כנ"ל

אמנם ראיתי לרשב"א ז"ל בחידושיו יבמות ק"ד אהא דחליצה כו' של ע"ז לא תחלוץ ואם חלצה כשירה כו' כתב וז"ל ואי משום איסורי הנאה מצות לאו ליהנות ניתנו ואי משום שנהנית שניתרת לעלמא בכך מכל מקום עיכובא משום מצוה דרמיא עליו ומצות לאו ליהנות ניתנו כו' ומיהו לכתחלה לא תחלוץ שנראה כנהנית כו' או משום דמאוס וכו' ויש מפרשי דלכתחלה לא תחלוץ משום דנהנית שניתרת לשוק ומ"מ בדיעבד אף דעבדה איסורא כשר והרמב"ן ז"ל הקשה על פי' זה מהא דאמר אחד זה כו' יצא מצות לאו ליהנות ניתנו כו' הא אלו הי' הנאה לא יצא וטעמא דמילתא כיון דאם לא יצא לא נהנה ולא עביד איסורא אמרינן דלא יצא דכשאתה אומר יצא עכשיו הוא שנהנה וא"כ הכא הוי לן למימר חליצתה פסולה כדי שלא תהנה ולא תעבוד כו' עכ"ל. ואם כן לכאורה גם כאן בגט אף שניתרת לשוק ע"י הגט מ"מ כיון דהעיכוב אינו רק מצד איסור אמרינן דלא הוי הנאה דמצות לאו הנאה הן וכמו שכתב הרשב"א בחליצה הנ"ל. והג"פ כתב ג"כ טעם זה דגירושין מצוה היא ולאו ליהנות ניתנו רק שכתב אח"כ דזה לא שייך רק כשמגרשה משום שמצא בה ערות דבר דמצוה לגרשה אבל בלאו הכי לא עיין שם. ולהרשב"א הנ"ל י"ל דמ"מ נגדה לא חשיב הנאה במה שניתרת לשוק כיון דעיכובא הוא משום איסור כנ"ל

אמנם אי אפשר לומר כן דא"כ קשה מהא דשחיטה דבמסוכנת אסור לשחוט בסכין של ע"ז הא ג"כ האיסור לא הי' רק ע"י המצוה וכן בשאר בהמה דמותר הוא רק משום דמקלקל הוא ואי לאו הכי הי' אסור ואף שאינו אלא תיקון האיסור. ואפשר לומר דגם שם הוא משום דמאוס או דנראה כנהנה כו' ולכך אסור לכתחלה כמו בחליצה מה שאין כן היכא דמקלקל לא נראה כנהנה. וקצת ראיה לזה למה שכתב הרא"ש ושאר פוסקים שם דבדיעבד מותר בשוחט בסכין של ע"ז עיין