חידושי הרי"ם אבן העזר חלק ג קסט

על א"ה איירי שכבר נתנו לה ג"כ וכשר היינו דמגורשת בדיעבד דזה דוחק והוי ליה למימר כתבו ונתנו לה מגורשת. וכשר משמע דהגט כשר לתנו לה. ובש"ס לא קשה די"ל כמו שמפרש הח"מ דברי הרמב"ם ז"ל דאין כונתו רק מצד גט אין איסור כו' כן י"ל בש"ס דכתב על א"ה כשר היינו מצד דיני גט כשר ולא בעי נתינת ממון כו' אבל לא מיירי מדין א"ה ואעפ"כ התוס' הוכיחו שפיר דעכ"פ דיעבד מגורשת דאל"ה מאי נפקא מינה אבל לענין הנתינה שפיר י"ל כנ"ל דמצד גט כשר וממילא מגורשת בדיעבד. ובח"מ הביא ראיה מפ"ק כו'. ובאמת מוכרח מדברי תוס' שכ' דבכתיבת קעקע איכא איסורא דרבנן עכ"פ. ואעפ"כ מפרש בש"ס מתני' דעל הכל כותבין כו' על יד של עבד כו' דאיירי דכתיבת קעקע ואף דתני לכתחלה כותבין וע"כ כדברי ח"מ הנ"ל דמצד גט אין איסור כנ"ל. וממילא יש לפרש כן בש"ס ורמב"ם. אך בש"ע דנקיט דיעבד היה לו לבאר דדוקא בנתנו לה כבר כשר ומגורשת כנ"ל

והיה קצת ראיה דבאמת לאו דוקא כתבו אלא כהפ' דגם לכתחלה מותר ולא חשיב הנאה. ואף דבקדושין ודאי אסור לכתחלה ועיין בתוס' ע"ז פ' השוכר דאף דשוה שלא כדרך הנאתו כו' מ"מ עכשיו אסור לקדש ע"ש מ"מ נראה החילוק פשוט דהא בהא תליא דבקדושי כסף דבעינן שוה פרוטה א"כ כשמקדש באיסורי הנאה אם היה הדין דמקודשת היה נהנה פרוטה זו דהא אינה מתקדשת פחות מפרוטה וכיון שתתקדש בזה נהנה כנ"ל ואסור. אבל בגט כיון דהדין הוא דכתב על איסורי הנאה כשר וא"צ להיות שוה כלום נייר הגט א"כ שוב לא הוי הנאה כלל מה שתתגרש בקלף זה דהא כשר אף שאינו שוה כלום ולכך שפיר מותר:

ומיושב בזה מאי דיש להקשות בש"ס דמייתי ראי' מהא דעל עלה של זית ומשני שאני עלה כו' דחזי לאיצטרופי משא"כ איסורי הנאה כו'. וקשה דהא התוס' קדושין נ"ו ע"ב הקשו למה אינה מקודשת באיסורי הנאה הא יכולה ליהנות שלא כדרך הנאתו וכן הקשו הרשב"א ושאר פוסקים הא אפרן מותר ותירצו או דאיירי שסבורה ליהנות כדרך הנאתו והוי בטעות. או דשוה פרוטה בצימצום ולא יהי' האפר שוה פרוטה או שלא כדרך הנאתו ע"ש. וא"כ קשה כאן בגט מאי משני שאני עלה כו' דחזי לאיצטרופי משא"כ איסורי הנאה אינו שוה כלום הא קשה כנ"ל דשוה כדרך הנאתו כו' או להנות מאפר. ולא שייך ב' התירוצים הנ"ל דאף שאינו שוה פרוטה מ"מ כיון דשוה דבר מה אף פחות מפרוטה שוב מהני דחזי לאיצטרופי כמו עלה של זית. וכן תירוץ הנ"ל שסבורה ליהנות לא שייך בגט דלא בעי דעתה כלל רק שיהי' שוה קצת כנ"ל

ולמ"ש מיושב שפיר דכיון דהטעם דכ' על איסורי הנאה כשר ומותר ליתנו לכתחלה ולא חשיב נהנה מאיסורי הנאה הוא רק משום דכיון דהדין הוא דכתב על איסורי הנאה כשר ולא בעי שיוי כלל שוב לא הוי הנאה כלל כנ"ל. וא"כ כל זה למסקנא אבל אי נימא דבעי שיהיה שוה דבר אף פחות מפרוטה כמו עלה כו' ממילא שוב אסור ליתנו דהוי הנאה דהא נהנה אותו השיוי וא"כ דחה הש"ס שפיר מאי דאייתי ראיה אהא דכתב על איסורי הנאה כשר מהא דעלה זית כו' ודחי דלמא כו' דחזי לאיצטרופי אבל שפיר בעינן שיהי' שוה איזה דבר וממילא אף דנימא דאיסורי הנאה הוי שוה מחמת שלא כדרך הנאתן כנ"ל מ"מ שוב אינו ראי' דכשר ליתנו לה לכתחלה דשוב הוי מיתהני מאיסורי הנאה כנ"ל ואסור ליתנו לה לכתחלה כנ"ל וא"ש. ומיושב ג"כ מה דמייתי בש"ס שם אילימא משום דכתב ונתן כו' תדע דשלחו כו' כתב על א"ה כשר ומה ראיה דלמא איירי באמת שיהיה שוה פרוטה גם אחר שישרף ויעשה אפר או שלא כד"ה אבל שפיר בעינן ונתן שיהיה שוה פרוטה כנ"ל

ולמ"ש אתי שפיר דאי נימא דבעי ונתן שיהי' ש"פ רק דבאיסורי הנאה יש כאן שוה פרוטה כנ"ל א"כ שוב הוי כמו בקדושין דהא נהנה פרוטה זו ואסור ליתנו ומייתי שפיר מדשלחו כו' דכשר מוכח דלא בעי שיהי' שוה כנ"ל. ובפרט למה שכתבו תוס' ע"ז ריש פרק השוכר אקושיא הנ"ל דשוה שלא כדרך הנאתו או לאפר וכתב דמ"מ כיון דאסור לקדש דנהנה בזה לכך אינה מקודשת עיין שם. וא"כ להפוסקים דבגט מותר לכתחלה א"כ מה מייתי ראיה דלא בעי שוה פרוטה מכתב על איסורי הנאה הא כיון דמותר שפיר שוה פרוטה לתירוץ תוס' הנ"ל. ולמ"ש אתי שפיר דאי ניבעי שוה פרוטה שוב אסור כמו בקדושין כנ"ל

ובגוף הדין אי מותר לכתוב לכתחלה כתב הח"מ דודאי אסור דכיון שצריך לגרשה הוי עושה צרכיו באיסורי הנאה כו' עיין שם. ואינו מוכרח לעניית דעתי דהא מבואר חולין ח' דסכין של ע"ז מותר לשחוט בו כו' ואף דהא צריך לשחוט ולאכול ועושה צרכיו באיסורי הנאה ומ"מ דכיון דקילקולו יתר על תיקונו לא חשיב הנאה לענין איסורי הנאה דקודם השחיטה הי' שוה אצלו יותר שהי' בידו לשחוט ולגדל ג"כ מה שאין כן עתה עיין שם. וכן ממש כאן דאף שרוצה לגרשה מ"מ קודם הגירושין הי' בידו שתיהן לגרשה או לא ולא הוי הנאה כנ"ל

והח"מ מביא ראיה ממסוכנת דאסור לשחוט כו' עיין שם. ואינו ראיה כלל דבמסוכנת אם לא הי' שוחטה היתה מתה ולא הי' יכול עוד לשוחטה ושפיר יש כאן הנאת ממון בשחיטה זו ששוחט עכשיו. מה שאין כן בגט דאטו אם לא הי' מגרשה עתה לא הי' עוד בידו לגרשה ודמי יותר לבהמה דעלמא דמותר לשחוט בה כו'

ובזה נראה לי ליישב מ"ש דלהאוסרים לכתחלה מה בכך שכבר כתבו מ"מ יהי' אסור ליתן כנ"ל ולמ"ש י"ל דהא נראה דאף דקי"ל התם דמותר לשחוט בסכין של ע"ז מ"מ אסור לכתחלה לתקן לו סכין של ע"ז שיהי' ראוי לשחוט בו. דהא הטעם דמותר לשחוט רו הוא משום דקלקולו יותר מתקונו דקודם השחיטה הי' ראוי לשתיהן לשחוט ולגדל כמו שכתב רש"י ז"ל וע"י השחיטה נתקלקל שאינו ראוי עוד לגדל וא"כ כל זה לענין גוף השחיטה אבל במה שמתקן הסכין שיהי' ראוי לשחוט זה הוי שפיר הנאה דהא עדיין בידו שתיהן ואדרבה קודם התיקון לא הי' יכול לשוחטה ועכשיו בידו ועדיין בידו לגדל ג"כ דע"י תיקון זה לא נתקלקל כלל ואף דמסתימת הפוסקים י"ד סי' י' משמע דמותר מ"מ אינו מוכרח ע"ש. דהא קי"ל בי"ד סי' קל"ג ועיין בא"ח סי' ת"נ דהיכא דרוצה בקיומו אסור באיסורי הנאה ואפילו ע"י ד"א עיין שם. וא"כ לכאורה למה מותר לשחוט בו הא רוצה אז בקיום הסכין וע"כ לחלק כיון דגוף השחיטה הוי קלקול א"כ גם מה שרוצה בקיומו בשביל קלקול זה לא הוי איסור (ומ"מ צ"ע לחלק בין מ"ש המ"א ת"ן ס"ק י"א ובין הא דשחיטה דג"כ עכ"פ בשעת שחיטה רוצה שלא יתקלקל הסכין דא"כ תפסל ויפסיד לגמרי) כנ"ל. וא"כ כל זה שייך על גוף השחיטה אבל לתקן הסכין כדי לשחוט בו י"ל דאסור דהא רוצה בקיומו שיהי' יכול לשחוט בו וזה אינו קלקול מה שבידו