חידושי הרי"ם אבן העזר חלק ג קסז

דקניא ליה למעשה ידיה וכתב הרשב"א ז"ל דהכא קאי למאי דקי"ל מזוני עיקר ויכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה כו' ולכך לא קניא ליה ע"ש. וא"כ לר"ל דסבר כתובות פרק אע"פ דמעשה ידיה עיקר וא"י לומר איני נזונית ואינה עושה ע"ש ובתוס' פרק נערה מ"ז א"כ לדידיה הוי ידה כמו חצירה דקני אלי' למעשה ידיה וא"י לומר כנ"ל וע"כ לא מהני בגט רק משום דגיטה וידה באין כא' כמו ביד דעבד ובחצר כנ"ל

והנה לכאורה קשה א"כ למה מהני במגרשה לאחר ל' יום הא אין כאן נתינה כלל דאין לה יד עכשיו דלא שייך גיטה וידה באין כאחת כיון שאינה מתגרשת עתה עד אחר ל' ואחר ל' שיש לה יד אינו נותן לה והוי כטלי גיטך מע"ג קרקע דלא מהני ונראה דהטעם הוא כמ"ש תוס' פרק הזורק גבי תיזול ותיחד ותפתח דמה שהגט בא מרשותו לרשותה הוי נתינה כאלו ניתן מיד ליד ע"ש. א"כ גם בזה כיון דקודם הל' יום ידה קניא ליה לבעל והיה מונח ברשותו א"כ אז לאחר ל' בא הגט מרשותו לרשותה וחשיב אז הנתינה ומהני כנ"ל

וא"כ מיושב ירוש' הנ"ל דבירו' גרס ולהפוך דר"ל סבר אין כותבין עד שישתפה ואמר שפיר בלא תתגרשי עד אחר ל' יום ונשתטה דתלי' בפלוגתא הנ"ל ולר"ל לא מהני דהא לר"ל דסבר מעשה ידי' עיקר וא"כ גבי אחר ל' לא מיקרי נתינה כלל רק אחר הל' הוי הנתינה ולכך כיון שבשעת הנתינה הוי שוטה לא מהני וכמו בשליחות דג"כ לא בעי עוד מעשה המשלח ואעפ"כ לא מהני וסובר דהטעם כנ"ל דבשעת מעשה שלוחו כמותו והוי כאלו נתנו אז בעצמו ולא מהני כמ"ש לעיל כיון שהוא שוטה בשעת נתינה וגם אינו בן כריתות כנ"ל. ולכך גם בלאחר נ' כיון דלר"ל הנתינה אז לא מהני. ולר"י באמת מהני בל"ז כנ"ל

ומיושב במ"ש מה שהשמיטו הפוסקים דין הירושלמי הנ"ל במגרשה אחר ל' ונשתטה דלמאי דקי"ל כר"י לא מהני ולמ"ש אתי שפיר דכל זה הוא רק לגירסת הירושלמי הנ"ל דר"ל סבר אין כותבין כו' ולכך לר"ל לטעמי' לא מהני גם בהנ"ל כמ"ש. אבל לדידן ניהו דר"י סבר אין כותבין כו' מ"מ הא קי"ל דמזוני עיקר ויכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה דלא כר"ל וא"כ ידה גופיה לא קניא ליה לבעל וא"צ לטעמא דגיטה וידה באין כאחד. וממילא הוי נתינה מיד במגרשה אחר ל' ושפיר לא דמי לשליח ומהני אף שנשתטה אח"כ גם לר"י דאמר אין כותבין כו' ולכך לדידן י"ל דמהני כנ"ל. ומיושב קושית הרשב"א ז"ל מהא דאמר מעת שאני בעולם ע"ש דלדין שפיר מהני. וכן דברי הרשב"ם ז"ל גם עם גמר מיתה שכתב לעיל דמהני אף שנשתטה כו'

אך מ"מ נראה דטעם הירושלמי רק משום דצריך שהמגרש יהי' ראוי לגירושין בשעה שהגט חל. וכמו נתקרע הגט או נאבד קודם ל' דלא מהני כמו כן נשתטה המגרש. ולכך תלוי בפלוגתא דר"י דסובר דהשליחות שפיר מהני רק דמאי בכך ניהו דשלוחו של של אדם כמותו והוי כאלו עשאו הבעל אז ג"כ לא מהני דאינו ראוי אז כנ"ל

(ז) כתבוהו ונתנוהו כו' הרשב"א ז"ל בשם התוס' כ' דאין הקפידא רק על הכתיבה שיהיה שפוי אבל אם נשתטה בשעת נתינה לית לן בה ע"ש. ותמהו עליו מה טעם לזה הא בנתינה ודאי בעי שליחות ועיקר הפסול בכתיבה הוא רק משום הנתינה ע"ש ובס' פ"י שהניח בצ"ע. ונראה דסובר דדוקא כשציוה לכתוב לחוד ולא אמר תנו אז לא מהני בנשתטה אם כתבו מטעם שכתב רש"י ז"ל יבמות נ"ב דבעינן שיהי' בשעת כתיבה ראוי לנתינה ובזה אינו ראוי לנתינה כלל דהוא שוטה ולא עשה שליח כלל על הנתינה ובעצמו אינו יכול ליתן ולא מהני וכמ"ש לעיל. או כטעם הרמב"ם ז"ל שם דלא הוי לשמה כיון שאינו עומד אז לכריתות ברור. ממילא גם בזה שמא לא ישתפה ולא יהי' אפשר לגרשה ולא הוי לשם כריתות ברור בשעת כתיבה ולכך לא מהני וכמ"ש לעיל אבל כשציוה ליתן ג"כ שפיר מהני אף שנשתטה כיון שכבר נעשה שלוחו יכול ליתן כן הי' נראה לכאורה. אך אי אפשר לומר כן דא"כ באמר כתבו ותנו יהי' יכולין לכתוב ג"כ דראוי לנתינה כנ"ל וז"א דהא אמר ר"ל כותבין ונותנין לאלתר ומשמע דאיירי שאמר תנו ג"כ ואעפ"כ אמר ר"י אין כותבין כו'. ועוד דהא פריך משחט בו כו' ואמר כו' דאמר תנו ג"כ ומה פריך הא בזה יכולין לכתוב ג"כ וע"כ דליתא לטעם הנ"ל

אמנם מ"מ י"ל כן דהנה להרמב"ם ז"ל פסול רק מדרבנן שלא יאמרו שוטה מגרש וממילא גם באמר תנו ג"כ פסול. והנה טעם שכתבנו לא שייך רק באין סמיא בידן ולא הוי לשם כריתות דשמא לא יבא לידי גירושין אבל בסמיא בידן שפיר הוי לשמה וכמ"ש לעיל. וא"כ יש ב' חילוקים דלטעם הרמב"ם ז"ל פסול גם שאמר תנו. וגם בסמיא בידן דמ"מ שייך דיאמרו כו' והוא רק דרבנן ולטעם הנ"ל שכתבנו דבטל מה"ת אינו רק באמר כתבו ובאין סמיא בידן כנ"ל. וא"כ י"ל דבזה פליגי ר"י ור"ל דר"י דסבר דאפי' סמי' בידן פסול ע"כ הטעם מדרבנן כהרמב"ם ז"ל ולכך גם באמר תנו ממילא פסול ובכתבו לחוד ואין סמיא בידן י"ל באמת דבטל מה"ת. ור"ל סבר דלא פסלו חכמים כלל ופליג אתקנתא הנ"ל ולכך בסמיא בידן כשר אף בכתבו לחוד. ובאין סמיא בידן בכתבו לחוד בטל מה"ת מטעמא דלשמה וכנ"ל. וכשאמר תנו ג"כ ממילא כשר גם באין סמיא בידן דלא שייך טעם הנ"ל והא דפריך אח"כ ור"ל נדמי' לשוטה כו' היינו דמשמע דמכשיר גם בכתבו לחוד דקאי אמתניתן דתנן כתבו לחוד ואהא פריך שפיר נדמי' לשוטה דבטל מה"ת בכתבו לחוד ומשני האי סמי' בידן כו' ולא שייך טעם הנ"ל. ומיושב בזה תמיהת התוס' דאמאי פריך מהא דשחט בו כו' אר"י הא בזה אין סמיא בידן וקשה גם לר"ל ע"ש שתמוה מאוד ולמ"ש מיושב שפיר דהתם כיון דאמר כתבו ותנו ממילא לר"ל גם דאין סמיא בידן מהני דהא בהא תליא כיון דפליג אתקנתא הנ"ל רק מטעם הנ"ל ולכך מכשיר בסמיא בידן אף בכתבו לחוד וממילא באמר תנו כשר גם באין סמיא בידן. ופריך רק לר"י דפסול בסמיא בידן וע"כ מדרבנן ושוב גם באמר תנו פסול ופריך שפיר:

ובמ"ש מיושב ג"כ הירושלמי דפליגי סתם ואינו מחלק בין סמיא בידן או לא ע"ש ולמ"ש אתי שפיר דבירושלמי איירי בכתבו ותנו ובזה פליגי גם באין סמיא בידן ולתירוץ תוס' ע"כ הירושלמי פליג דתוס' מסקי דהקושיא באמת גם לר"ל מהא דשחט בו כו' ע"ש. וא"כ הירושלמי שדחה דברי ר"ל דלית ליה קיום. א"כ גם לר"י קשה וע"כ פליג אש"ס דילן ואינו, מחלק בין סמיא בידן ולמ"ש מיושב כנ"ל

וזה י"ל טעם התוס' שהביא הרשב"א ז"ל דאף שאמר כתבו ותנו מ"מ ניהו דפסול לר"י מדרבנן מ"מ אין הקפידא רק שיהי' שפוי בשעת כתיבה דבזה גזרינן מדרבנן אטו היכא דאמר כתבו לחוד דבזה בטל מה"ת