חידושי הרי"ם אבן העזר חלק ג קסב

ולמ"ש מיושב דבגוונא דתני במתניתין בטל הגט מן התורה מה שאין כן קיבל כשהי' פיקח ונשתטה דאינו פסול רק מדרבנן. ולכך תני אח"כ דתחלתו וסופו בכשרות כשר היינו אפילו מדרבנן ולדיוקא אתי דכשהי' פיקח ונשתטה אינו כשר והיינו דפסול מדרבנן כנ"ל. גם הרמב"ם ז"ל כתב בדין קיבל כשהי' קטן והגדיל דבטל מן התורה ודין הנ"ל בפיקח ונשתטה השמיט רק מדיוקא וכן בטור וש"ע עיין שם כנ"ל. וגם ממתניתין אינו מוכח רק שאינו כשר כנ"ל אך מלשון רש"י ז"ל משמע דגם בכהאי גוונא בטל מן התורה עיין שם מטעם הנ"ל דצריך בן דעת כו'

(ה) ואם כתבוהו כו'. הרמב"ם ז"ל כתב שפסול מדרבנן והקשה הב"י הא כל מילי דשוטה לית בי' ממשא ותירץ דכיון דסמיא בידן לכך כשר מן התורה מה שאין כן בשוטה גמור מודה הרמב"ם ז"ל דבטל מה"ת. וטעם הב"י פשוט דכיון דלא מצי למעבד בעצמו לא מהני השליחות כמ"ש לעיל. והיינו דניהו דשלוחו של אדם כמותו והוי כעשאו הבעל וכיון שהוא שוטה הא לא מהני מידי. והנה זה שפיר להפו' דבעי שליחות בכתיבה אבל לדעת רוב הפו' דלא בעי שליחות רק דצריך ציוי הבעל משום לשמה וא"כ למה יהי' בטל בזה הא כיון שציוה בעודו בריא הוי לשמה דהא כותב ע"פ ציוי הבעל ומה בכך שנשתטה ונתבטל השליחות. וגם על הרא"ש וטור קשה כנ"ל למה בטל גם בקורדייקוס בכתיבה דהם סוברים דלא בעי שליחות בכתיבה. ומדבריהם מבואר דאף שנתנוהו כשהבריא רק הכתיבה הי' בעודו שוטה ג"כ בטל מן התורה וקשה כנ"ל

אמנם באמת לשון הטור אין כותבין עד שיתרפא ואם כתבוהו ונתנוהו קודם שיבריא אינו כלום כו' עיין שם. ולמה התחיל בכתיבה לחוד ואח"כ כתב ואם כתבו ונתנו ולא כתב בכתיבה לחוד שאינו כלום. מזה משמע באמת דסובר כמ"ש דלכתחלה אין כותבין ג"כ וי"ל זה באמת מדרבנן. ודיעבד שכתב אינו כלום דהיינו שבטל מה"ת לכך כתבו אם כתב ונתנו דבנתינה בעי שליחות ושייך טעם הנ"ל מה שאין כן בכתיבה י"ל גם הטור מודה שאינו אלא מדרבנן. והדו"פ כתב דמה שכתב הטור אם כ' ונתן ע"ש. ולעניית דעתי אינו מוכרח. ואפשר דדייק כמ"ש למה ליה להזכיר כלל הכתיבה הי' לו לכתוב אם נתנו לחוד דאף שהכתיבה הי' בעודו בריא לא מהני. ומדברי הפרישה מבואר דבכתיבה ג"כ בטל

ונראה הטעם כמו שכתב רש"י ז"ל יבמות נ"ב באומר כתבו גט כו' לאשה דעלמא לכשאכנסנה אגרשנו אינו כלום ופי' רש"י ז"ל דכתיב וכתב ונתן שיהי' ראוי לגירושין בשעת כתיבה ע"ש וא"כ לא מיבעי' היכא שלא עשה שליח בעודו בריא רק על הכתיבה א"כ ודאי לא מהני מטעם הנ"ל דהא אינו ראוי לנתינה בשעת, כתיבה כיון שהוא שוטה. רק אפילו ציוה ליתן ג"כ מ"מ כשנשתטה כיון דלענין הנתינה בעי שליחות משום שאינו ראוי לנתינה כיון דלענין הנתינה בטל כנ"ל משום שליחות שוב מצאתי בספר פ"י ריש פרק מ"ש שכתב הטעם כנ"ל מסברא דנפשיה דבעי ראוי לנתינה בשעת כתיבה ע"ש. ובאמת מוכח מש"ס כנ"ל

וכן לטעם הרמב"ם ז"ל פ"ו מה"ג דלכך אינו גט באשה דעלמא שלא הוי לשמה כיון שאינה אז בת גירושין ממנו ע"ש. י"ל גם כאן דלא הוי לשמה דאף שציוה הבעל הא כוונת הסופר לשמה לא מהני בלא ציוי הבעל משום כיון שאינה עומדת להתגרש אין כוונתו מועלת כמו שכתב הרמב"ן ז"ל רק כשהבעל מצוה כיון שבידו לגרשה עומדת היא לגירושין והוי לשם כריתות. וממילא כיון שנשתטה ואינה עומדת להתגרש דהא לא יוכל ליתן לה ואם לא ישתפה לא יועיל ממילא לא הוי לשמה כנ"ל באף שציוה הבעל מקודם

אמנם לפ"ז קשה לעניית דעתי דהא בעי התם בש"ס ליבמתו מהו כו' וסלקא בתיקו ופי' הרא"ש ז"ל אי נימא כיון דבידו לבא עליה בע"כ ולגרשה מיקרי גם קודם לכן מצי עביד או לא ע"ש. וכן פסק הרמב"ם ז"ל וטור וש"ע דהוי ספק וע"כ מפרשים בעיא דש"ס כנ"ל דלא כתוס' עיין שם. וא"כ כאן בקורדייקוס כיון דסמיא בידן כמבואר בש"ס א"כ לא גרע מיבמה דאף דמחוסר מעשה מיקרי ראוי לנתינה כיון שבידו וגם לשמה. וממילא גם כאן כיון שבידו הוי ראוי וכיון דלכתיבה לא בעי שליחות ממילא הוי רק ספק ולמה כ' שאינו כלום. וכן לענין הנתינה דבעי שליחות יש להועיל ג"כ בקורדייקוס דהא הרא"ש ותוס' ושאר פוסקים פירשו שם משום דלא מצי עביד השתא לא מהני השליחות כיון שאינה אשתו בעת שציוה ע"ש. ואעפ"כ גבי יבמתו הוי ספק גם בנתינה דשמא מיקרי מצי עביד כיון שבידו ליבמה בע"כ ויהי' ראוי לגרש ע"ש. ואם כן גם כאן כיון דהפסול בנתינה משום דלא מצי עביד בשעת עשיית השליחות ועכ"פ לא גרע מהתם. וממילא כן דסמיא בידן וע"י מעשה יהי' מצי עביד ויוכל לגרשה ממילא נקרא מצי עביד גם מקודם ומהני השליחות והוי רק ספק כמו התם כנ"ל. ונראה חילוק הב"י מוכרח בין סמיא בידן או לא רק לא כמו שכתב הוא ז"ל שאינו רק פסול דרבנן כו'. ולמ"ש בסמיא בידן הוי רק ספק. ובאין סמיא בידן בטל מן התורה. ולשיטת תוספ' שם ביבמות דאף שבידו לא מהני מן התורה וכן כתבו תוס' נזיר י"ב ממילא לא מהני גם כאן כנ"ל. באבל באמת הרמב"ם ז"ל והרא"ש וטור וכל הפוסקים לא ס"ל כשיטת תוס' שם עיין שם רק דהוי רק ספק גט ביבמה כנ"ל

אמנם למ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו שם דפי' הבעיא הוא משום דנימא כיון שבידו להתירה בחליצה ולכך יכול לעשות שליח על הגט ג"כ שאחר שיכנסנה דאף שהגט אינו בידו אז מ"מ ההיתר לשוק בידו עיין שם. ממילא לא קשה הנ"ל ושפיר כאן לא מהני אף שבידו כיון שקודם המעשה אינו בידו כלל. אך לפי' הרא"ש ז"ל שפיר י"ל כנ"ל. ואפשר יש לחלק קצת דבשוטה ניהו דסמיא בידן מ"מ בעצמו אינו בידו שהוא שוטה רק אנו יכולין לעשות לו רפואה וזה לא מיקרי בידו מה שאין כן התם דבידו כנ"ל. ומדויק לשון הש"ס דלא אמר סמיא בידיה רק בידן כו'

או י"ל דהרא"ש ז"ל סובר ג"כ דלענין מילתא דלא מצי עביד דלא משוי שליח לא מהני מה דמצי עביד ע"י מעשה אף שהוא בידו וכמו שכתבו תוס' נזיר עיין שם. רק דהא הוא ז"ל סובר הטעם שאינו יכול לגרשה קודם משום דהוי דבר שלא בא לעולם אבל למ"ד אדם מקנה כו' יכול ליתן גט לאשה דעלמא כשאקדש אותך תהי' מגורשת כמו בעבד ע"ש. וא"כ כיון דקי"ל לדידן דאין אדם מקנה כו' מ"מ היכא שבידו יכול להקנות ולא הוי דבר שלא בא לעולם כמבואר בש"ס כתובות נ"ט ובכמה דוכתי א"כ ממילא ביבמה יכול ליתן לה הגט קודם שמיבמה שתהי' מגורשת אח"כ ולא הוי דבר שלא בא לעולם כיון שבידו ליבמה בע"כ. וא"כ שוב מצי עביד גם אז קודם שמיבם אותה כיון שיכול ליתן לה ולגרשה כנ"ל. לכך שפיר מצי משוי שליח ומהני. ומבעיא ליה