חידושי הרי"ם אבן העזר חלק ג קסא

אז שוטה כונתו על הרגע אחרון קודם שנשתטה ע"ש. וא"כ גם בהנ"ל במתנת ש"מ אמר שפיר עם גמר מיתה דמסתמא כן כוונתו ממ"נ אם אז בדעתו מהני ואם אז שוטה כונתו על הרגע קודם שנשתטה והוא ממש כדאמר בגט שכ"מ כנ"ל. וע"ז פריך הש"ס שפיר מה"ז גיטך אם מתי כו' והיינו דהא מבואר בש"ס פרק מ"ש דאם מתי ב' לשונות משמע משמע מהיום ומשמע לאחר מיתה ע"ש ומהיום אם מתי היינו ג"כ מעת שאני בעולם היינו רגע האחרון כמבואר שם בש"ס וא"כ פריך לאביי דאמר בסתם בש"מ כונתו שיחול כיון דאי לאחר מיתה לא יהי' מועיל א"כ גם באם מתי נימא דודאי הי' כונתו מהיום היינו מעת שאני בעולם כמו במתנת שכ"מ כדי שיחול כיון יהי' כונתו לאחר מיתה לא יועיל כלל דאין גט כו' וג"כ יהי' מועיל ממ"נ דאם נשתטה אז ברגע האחרון ממילא יחול הרגע קודם כנ"ל ואמאי לא הוי גט. ולכך ע"כ דש"מ דעתו לאחר מיתה ואף שע"י כן לא יועיל וממילא גם במתנת ש"מ ע"כ כונתו כן וע"כ דהי' התקנה שיהי' מועיל גם לאחר מיתה כו' או מטעם ירושה דכ' והעברתם את נחלתו כנ"ל. ופריך שפיר ואין ראיה מש"ס כנ"ל

שוב נראה דיש לפרש גם דברי הרשב"ם ז"ל כן ואף שכתב אהא דאמר עם גמר מיתה דלאשמעינן אתא דחולקין בשוה ואי נימא דכונתו על הרגע קודם א"כ אין לאחריך כלום מ"מ כיון שהוא ספק אם שוטה אז א"כ הוי הספק להיפך כיון דהי' כוונתו שיחול רגע האחרון שאפשר לחול א"כ שוב הוי ספק שמא הוא בדעתו אז וא"כ חל ברגע האחרון ממש כיון שאפשר וממילא חולקין דאז חל גם האחריך. ואפשר דאם הי' ידוע שהי' שוטה אז היה להיפך והי' חל רק המתנת ש"מ דאז חל ברגע הקודם ואין לאחריך כלום רק כיון דהוי ספק חולקין. ואף דכאן הספק על מחצה הב' ומחצה ודאי יש לו ומהראוי ליטול ג' רביעי ועוד דהוי כס' ויבם בנכסי סבא דאין ספק מוציא מידי ודאי. אך אינו מוכרח

ואף דמדברי הירושלמי משמע שאינו ספק רק ודאי נטרפה דעתו שעה אחת קודם מותו דאמר ואפשר שלא נטרפה דעתו כו' עיין שם. מ"מ היינו דהירושלמי לשיטתו שאינו סובר תירוץ הש"ס דדעתו צילותא הוא רק כחישותא הוא דאתחיל ביה כו' ולכך דחה דברי ר"ל ע"ש. אבל לש"ס דילן הוי רק ספק ואתי שפיר כנ"ל

או י"ל דפריך שפיר אאביי דסבר עם גמר מיתה והטעם כנ"ל דאחר מיתה לא יועיל. וקשה דהא עם גמר מיתה אינו מועיל דנשתטה. וע"כ דסבר כר"ל בירושלמי דגם בנשתטה מהני כשנתן מקודם ופריך שפיר מה"ז גיטך אם מתי דגם אז יהי' מועיל כיון דסבר כנ"ל ופי' הרשב"א ז"ל שפיר לסברת אביי. אבל למאי דמסיק באמת גם עם גמר מיתה אינו מועיל מטעם הנ"ל וע"כ דהי' התקנה בשכיב מרע שיועיל ולכך שוב לאחר מיתה הוא דקנה דאין חילוק דגם עם גמר מיתה אינו מועיל מצד עצמו כנ"ל

ובמ"ש מיושב מ"ש בת' הרא"ש ז"ל כלל פ"ד בדברי השואל דמתנת שכיב מרע תמיד ליתי' למקנה בעולם בין אי עם גמר מיתה בין אי אחר מיתה עיין שם. וקשה דמבואר בש"ס וברשב"ם דאי עם גמר מיתה הוי אשתני הי' למקנה. ולמ"ש אתי שפיר דלדידן אין חילוק. דהא עכ"פ נטרפה דעתו והוי ליתני' כנשתטה ולא הי' מהני אי לאו משום התקנה כנ"ל. ועיין מ"ש לקמן ס' זה דמוכרח לפרש כמ"ש דלמסקנא אינו חל עם גמר מיתה כנ"ל

ואין להביא ראיה לכאורה מדתנן גיטין כ"ג בעשאו שליח כשהי' פיקח ונשתטה בשעת עשיית השליחות דלא מהני עיין שם. ואף דהא סבר נעשה כמותו כשהי' פיקח לא מהני. וא"כ גם במשלח נימא כן דהא תרווייהו מחד קרא נפקא כמו שכתב הראב"ד ז"ל פ"ו מה"ג דאתם גם אתם מה [אתם] ב"ד אף שלוחכם ב"ד נמצא שהשליח והמשלח צריכין להיות ב"ד ע"ש. וא"כ אי נימא דבשעת עשיית השליחות אין המשלח צריך להיות בן דעת א"כ גם השליח אינו צריך ואמאי לא מהני כשנשתטה. וע"כ דגם המשלח צריך מה"ת כנ"ל. אך אין זה ראיה די"ל דוקא גבי השליח דהא צריך שיכוין השליח לעשות הדבר בשליחות המשלח ולכך כשאינו בן דעת לא מהני מה שאין כן גבי משלח שאין צורך עוד לדעתו כלום לא איכפת לו במה שאינו אז בן דעת. וכן משמע קצת מלשון רש"י ז"ל שם שכתב כיון דטעמא משום דעת הוא וצריך להיות בן דעת לעשות שליחותו כו' משמע כמ"ש. והא דהוצרך הראב"ד ז"ל לטעמא דמה אתם כו' הא בל"ז לא מהני כשהשליח אינו ב"ד כנ"ל. י"ל דטעם הנ"ל לא שייך כשעשאו שליח כשהי' קטן והגדיל חרש ונתפקח דבשעת עשיית השליח הוי בן דעת ומכוין לעשות שליחותו ואע"פ כן לא מהני כמבואר במשנה. וע"ז כתב הראב"ד ז"ל שפיר הטעם מאתם גם אתם כו' דבשעה שעשאו שליח צריך ודאי להיות המשלח בן דעת מה"ת וצריך גם השליח כנ"ל

אך מ"מ נראה לעניית דעתי מדברי הראב"ד הנ"ל דבטל מן התורה בנשתטה המשלח דהא קאי התם על מה שכתב הרמב"ם קטנה אינה עושה שליח כו' ע"ש. וכתב הוא ז"ל הטעם דאתם גם אתם כו' וא"כ אין לפ' כוונתו דמקיש השליח להמשלח דהא אדרבה התם קטנה מקבלת גיטה אף שאינה בת דעה. גם הא לא מיירי התם משליח שאינו בן דעה. וע"כ כוונת הראב"ד ז"ל דמקשינן להיפוך מה השליח צריך להיות בן דעת כן המשלח ואי לאו הכי לא מצי משוי שליח. א"כ ממילא גם בשעת עשיית השליחות שייך טעם הנ"ל דמקשינן המשלח לשליח דמה השליח צריך להיות אז בן דעת כמבואר במשנה הנ"ל כמו כן המשלח. וממילא בטל מן התורה כנ"ל. אך אפשר דלא שייך ההיקש משלח לשליח הנ"ל רק על שעה שעושהו שליח כיון שאז נעשה כמותו אבל לא על אחר כך. אך אם כן מנ"ל להראב"ד ז"ל למידוק מה השליח בן דעת דילמא גם השליח לא צריך בשלמא בשעת עשיית השליחות י"ל מסברא כמו שכתב רש"י ז"ל. אבל בשעה שנעשה שליח מנ"ל שצריך דעתו. אך י"ל דגם זה מסברא דצריך שיתרצה להיות שלוחו. אך זה אינו דא"כ נדע מסברא ג"כ דהמשלח צריך שיהי' בן דעת שיעשהו שליח

והי' אפשר לפרש כוונתו כיון דחזינן דקטן פסול להיות שליח ומנ"ל וע"כ דיליף מגם אתם מה אתם בני דעת כו'. וממילא מוכח דצריך להיות המשלח בן דעת דאם לא כן מנ"ל דהשליח צריך שיהי' בן דעת כנ"ל ודוחק דזה אינו ראיה שלא כדברי הרמב"ם דהא לא מוכח מקרא רק מהמשנה ועדיין צריך טעם מנ"ל

עוד הי' אפשר לומר דגם שם בקיבל השליח כשהי' פיקח ונשתטה אפשר דג"כ אינו פסול אלא מדרבנן כמו בנשתטה המשלח. וקצת ראיה לזה דקשה למה תני בקיבל כשהי' קטן והגדיל ותני אח"כ בקיבל כשהי' פיקח ונשתטה וחזר ונתפקח דכשר והשמיט במתני' דין הנ"ל בקיבל כשהי' פיקח ונשתט' רק הוכיח בש"ס מדיוקא דחזר ונשתפה ומזה הכלל כו' ע"ש. ולמה לא תני ליה ברישא כנ"ל.