חידושי הרי"ם אבן העזר חלק ג קס

דלר"מ שוה ממש דבר שלא בא לעולם כמו לדידן דבר הבא לעולם ע"ש. וא"כ ממ"נ אי בעינן שיהיה ראוי ליתן בשעת חלות הקנין גם לדידן גבי לאחר ל' יהיה בטל מה"ת ואי לאו גם לר"מ יועיל ומה בכך שהיה אפשר כו' כיון שלא הקנה אז רק על אחר ל'

גם אין סברא לחלק בין נותן מעצמו על אחר ל' ונשתטה דבזה בטל מה"ת ובין כשעשה שליח כשהיה בריא המועיל מה"ת כיון דנעשה כמותו. וכמ"ש תוס' גיטין י"ב דלא הוי ידעינן מהא דה"ז גיטך אם מתי. שלא יהיה מועיל ע"י שליח בתן גט זה כו' וקמ"ל ע"ש דז"א דא"כ איך אמר בירושלמי באומר לא יהא גט עד למחר ואחזו קורדייקוס דתליא בפלוגתא דר"י ור"ל מנ"ל הא דלמא דוקא בשליח סבר דמהני אף בעודו קורדייקוס כיון שנעשה כמותו. אלא ע"כ דאין חילוק רק התם כתבו תוס' דהיא קצת רבותא אבל עכשיו קמ"ל שאין חילוק כנ"ל

אך י"ל כיון דטעמא דר"ל דמדמי ליה לישן א"כ שוב שפיר מהני גם בנותן בעצמו כמו בישן אחר ל' ומדמי לה [הירושלמי שפיר] משא"כ בשוטה גמור לענין שיהי' בטל מה"ת שפיר יש לחלק בין שליח כנ"ל. אך באמת מבואר בירושלמי דגם בשוטה גמור פליגי דלא כש"ס דילן ע"ש מהקריב קרבן ונשתטה כו'. ומוכרח דאין חילוק בין שליח או נותן בעצמו. וגם מסברא גרע יותר בשליח. ואף דלכאורה משמע מדברי הרא"ש ז"ל סוף קדושין ג"כ לחלק בכך שכתב שם לישב דעת ר' יואל מהא דכל גט בהניחו גוסס דאין נותנין רק משום דרוב גוססין למיתה ואל"ה הי' נותנין כו'. ותירץ דאיירי בעשאו שליח כשהי' בריא ואח"כ נעשה גוסס ע"ש דהוי ממילא ולכך הי' יכול ליתן כו'. והא ע"כ לר' יואל בנותן בעצמו על אח"כ ונעשה גוסס בשעת חלות הקנין לא מהני אף שהוא ממילא כדאמר בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס וא"כ למה יועיל ע"י שליח יותר מה בכך שהיה בריא כשעשאו שליח כיון שעתה גוסס בשעת חלות הגט בשעת נתינה כנ"ל. ומוכרח לכאורה הרא"ש ז"ל מחלק ג"כ כמ"ש בין שליח לנותן בעצמו או בין דבר שלא בא לעולם לר"מ ובין לדידן בדבר הבא לעולם כמו שכתבתי לעיל

אמנם נראה לע"ד דז"א רק הפי' בדברי הרא"ש הוא דבאמת יש לפרש כמ"ש הר"ן ז"ל בהניחו גוסס דלא אמרינן שנתרפא עתה ויתן לה רק אמרינן רוב גוססין כו' ומסתמא מת או עדיין גוסס. רק דמ"מ הי' ראיה משם דמשמע והניחו גוסס היינו שעשאו שליח כשהיה גוסס וא"כ מוכח דיכול לעשות שליח כשהי' גוסס דלענין זה אינו מועיל אף שנתרפא אח"כ כיון שבשעת ציוי הי' גוסס וע"ז כתב הרא"ש ז"ל דאין ראי' די"ל דאיירי שעשאו שליח כשהיה בריא ואח"כ נעשה גוסס והוי ס"ד דיכול ליתן בחזקת שנתרפא וקמ"ל דאין נותנין וכפי' הר"ן ז"ל ואח"כ כתב הרא"ש ז"ל בשם הר"י דהא דכל הגט ראיה גדולה הוא דדוקא חיישינן שמא מת אבל אם היה ידוע שהוא עדיין כמו שהניחו היו נותנין אע"פ שהוא גוסס ואי לאו בר נתינה הוא משום דחשיב כמת גם שלוחו לא מצי יהיב כו'. והיינו דעתה מביא הראיה דניהו דנפרש כמ"ש קודם שעשאו שליח כשהיה בריא מ"מ מוכח משם דלא כפי' הר"ן ריש פרק מי שאחזו כו' רק דאם הוא כמו שהניחו גוסס מצי יהיב ומוכח דיכול ליתן גם אז כנ"ל. אבל אינו מחלק בין נותן מעצמו לע"י שליח כנ"ל. ואדרבה מוכח להדיא דגם הר"י ז"ל סבר כהטור ורא"ש דאין חילוק דא"כ מה ראיה ממה שיכול ליתן הא כיון שעשאו שליח בעודו בריא מהני כיון דגבי גוסס לא נפקע האישות ולא שייך הטעם שכתבנו לעיל גבי גט לאחר מיתה דהא קרינן מצוי לגבי בכור כשהוא גוסס. וא"ל דעכ"פ מדרבנן פסול כשנעשה גוסס כמו נשתטה. דא"כ מה ראיה הא הוצרך לומר הטעם דרוב גוססין למיתה כדי שיהי' בטל מה"ת דאם הוא כמו שהניחו אינו רק פסול דרבנן. ויש לדחות קצת

עכ"פ מבואר מתוס' ורא"ש דאין חילוק בין נותן בעצמו על אחר ל' או בשליח. וא"כ מוכח מש"ס הנ"ל מקרא דיכיר דבטל מה"ת היכא דבשעת חלות הגט הוא שוטה. ואין להקשות דא"כ קשה גם לתוס' שסוברים דגוסס הוא משום שאינו יכול לדבר מסתמא ומחזקינן בשוטה א"כ עדיין למה ליה משום שמא מת הא אף אם הוא כמו שהניחו אינו יכול ליתן השליח דהא מחזקינן ליה בשוטה. ז"א די"ל הניחו גוסס ויכול לדבר ואינו שוטה ולכך לא מיפסל רק משום שמא מת. וא"כ מהנ"ל ראיה לדברי הב"י ז"ל דבנשתטה מודה הרמב"ם ז"ל דבטל מה"ת

אמנם מדברי הרשב"ם ז"ל ב"ב דף קל"ז דאמר אביי מתנת ש"מ עם גמר מיתה וקאמר דהדר בי' מהא דה"ז גיטך אם מתי כו' או לאחר מיתה לא אמר כלום. ופי' רשב"ם דאם הוי הגט חייל עם גמר מיתה אמאי לא הוי גיטא ע"ש. והא ברגע האחרון הוא גוסס וא"כ לא מהני אף שנתן לה קודם כיון דבשעת חלות הגט הוא גוסס וכדאמר בש"ס בנכסים שנפלו כשהוא גוסס כו' ואיך קאמר הרשב"ם דהוי גיטא בכה"ג. וע"כ דסובר חילוק הנ"ל בין התם בדבר שלא בא לעולם שלא היה אפשר מעולם לחול משא"כ בהנ"ל וכמ"ש לעיל

אך אינו מוכרח די"ל לדעת רוב הפוסקים דגוסס כחי לכל דבר רק הא דלא מהני בנכסים שנפלו כו' הוי משום דמספקינן לי' בשוטה. ואף דהא הוי ספק אם הוא שוטה גם בלא בדיקה. דאם היה ודאי לא הי' מועיל בדיקה כמו בקורדייקוס כמבואר בש"ס וע"כ שאינו רק ספק. רק דמ"מ אמר שפיר דאיצטרך יכיר דלא הוי מיגו דהא לא יוכל להוציא מהיורשים מספק שמא שוטה הוא כיון שא"א לבודקו. וא"כ התם פריך שפיר למה בה"ז גיטך אם מתי לא אמר כלום הא עכ"פ הוי ספק גט שמא ברגע האחרון היה בן דעת ואף שא"א לבודקו מ"מ הוי ספק ופוסל לכהונה ואינה מתיבמת כנ"ל ופריך שפיר דע"כ כונתו לאחר מיתה

ואין להקשות מש"ס דאמר מתנת ש"מ עם גמר מיתה והא הוי ספק עכ"פ שמא שוטה אז. דז"א דהתם היה כך התקנה או מה"ת מטעם ירושה דהא קי"ל דלאחר מיתה הוא דקני ואעפ"כ מהני במתנת ש"מ. ולולי פי' הרשב"ם ז"ל אין ראיה מפשטא דש"ס דפריך מה"ז גיטך אם מתי כו'. דיש לפרש בפשיטות דטעמא דאביי דאמר מתנת ש"מ עם גמר מיתה כו' ולא אחר מיתה היינו דסבר דלא תיקנו חכמים במתנת ש"מ שיועיל יותר משאר מתנה ולכך אם הי' כונתו לאחר מיתה לא הי' מהני כלל ולכך סבר דמסתמא כונתו רק ברגע האחרון שהוא אפשר שתחול המתנה והיינו עם גמר מיתה דאז עדיין אפשר לחול דאח"כ שוב לא יועיל כנ"ל

וממילא י"ל כמ"ש הפר"ח על קושית הרשב"א שהקשה מהא דאמר מעת שאני בעולם גבי גט שכיב מרע והא אז מסתמא שוטה ותירץ הפר"ח כיון דכונתו שיחול רגע האחרון שאפשר לחול ממילא אם