חידושי הרי"ם אבן העזר חלק ג קנח

אמנם לכאורה קשה לאביי דאמר עדיו בחתומיו זכין לו והרבה פוסקים כוותיה ומבואר פ"ק דב"מ דלמ"ד זכות הוא לעבד שיוצא לחירות אמרינן בשטר שיחרור ג"כ עדיו בחתומיו זכין לו והיכא שכתב הגט ומכרו לאחר קודם הנתינה ואח"כ נתנו לו יוצא לחירות כמו במכירה כמבואר בש"ס שם ע"ש דנשתחרר למפרע בשעת כתיבה רק דבעינן מטי לידי' לבסוף וכשנותן לו אח"כ מהני למפרע כנ"ל. וא"כ למה תני בתן שטר שיחרור זה לעבדי ומת לא יתנו לאחר מיתה. מאי בכך דפקע רשותיה מקודם הנתינה כמ"ש רש"י ז"ל דחייל עליה רשות יורשין הא לא עדיף ממכרו לאחר וגם כאן הא כבר נשתחרר קודם שמת מטעם עדיו בחתומיו זכין לו וממילא כיון דשלוחו כמותו גם לאחר מיתה והוי כאלו נתנו לו בעצמו וממילא הוי מטי לידיה ושוב מהני למפרע דבשלמא להטור ושאר פוסקים אתי שפיר דלא מיקרי מטי לידיה כיון שנתבטל השליחות כשמת הוי כנותן לו אחר או קיבלו בעצמו דלא מיקרי מטי לידיה. אבל להרמב"ם ז"ל דהשליחות לא נתבטל מה"ת והוי גם אח"כ כנתן לו בעצמו רק שלא יועיל משום שנפקע זכותו מקודם א"כ לענין זה שייך עדיו בחתומיו זכין לו כנ"ל

אך מש"ס לא קשה די"ל דמתניתן לר"מ דחוב הוא לו או דלא גרסינן גט ושטר שיחרור זה רק סתם תנו גט כו' כמ"ש תוס' שם דף י"ג והיינו שלא נכתב עד לאחר מיתה. ואף דהתוס' לחד תירוצא כתבו דגרסינן גט זה רק שלא מסרו מיד ליד ע"ש. מ"מ היינו דתוס' סברי באמת כהטור ושאר פוסקים דנתבטל השליחות. אבל הרמב"ם ז"ל י"ל דסבר כנ"ל. ואף דהתם ט' אמר מלתא דאיתא בשטרות לא קתני. ואף דשייך עדיו בחתומיו זכין לו. מ"מ י"ל דהתם בש"מ שאמר כתבו ותנו כו' היינו ג"כ שלא נכתב עד לאחר מיתה דלא שייך עדיו בחתומיו זכין לו ועכ"פ איתא גם בשאר שטרות הא דאין שטר לאחר מיתה כנ"ל. או דקאי למ"ד דלא אמרינן עדיו בחתומיו זכין לו כנ"ל

אמנם קשה דהרמב"ם ז"ל פ"ו מעבדים כתב להדיא תנו גט זה ושיחרור זה לעבדי לא יתנו לאחר מיתה ואף דזכות הוא לו מכל מקום כיון שאמר תנו לא משתחרר עד דאתי לידיה ע"ש. וקשה כנ"ל כיון שנכתב מחיים נימא עדיו בחתומיו זכין לו. ועל הרמב"ם ז"ל לא קשה דהא לטעמיה אזיל דפוסק כר' אסי פ"ק דב"מ דלא כאביי ולא אמרינן עדיו בחתומיו זכין לו. אך מכל מקום הא ע"כ גורס במשנה תנו גט זה כמבואר ברי"ף ז"ל דמכאן כל ראייתם דאף דזכות הוא ולא מצי למיהדר מ"מ לא משתחרר עד שיגיע לידו ע"ש. וא"כ קשה לאביי ממשנה הנ"ל דנימא עדיו בחתומיו זכין לו כיון דמהני השליחות גם אח"כ שפסק כח המשלח ונקרא מטי לידיה כנ"ל

אך י"ל כיון דלהרמב"ם ז"ל עכ"פ בנשתטה פסול בגט מדרבנן. י"ל דגם בשיחרור עכ"פ פסול מדרבנן ואף דלא שייך בלאחר מיתה שיאמרו שגירש עכשיו כמו בשוטה. מ"מ הא שייך שיאמרו שלא נכתב עד לאחר מיתה וכה"ג. וממילא פסול עכ"פ מדרבנן ולא קשה לאביי ועוד דהא תוס' ב"מ דף כ' כתבו דהא דעדיו בחתומיו זכין לו לאביי הוא רק מדרבנן ע"ש וא"כ כיון דפסול בכה"ג ולא נקרא מטי לידיה מדרבנן שוב לא מהני לא מה"ת ולא מדרבנן כנ"ל ובטל לגמרי

עוד י"ל דהא התוס' שם כתבו דכיון דהא דעדיו בחתומיו זכין לו הוי רק מדרבנן אם כן לענין לישא בת חורין לא מהני דאין כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת ודוקא לענין השיעבוד שייך הפקר ב"ד הפקר או נגד הנכסים שקנה אבל לא להתירו בב"ח ע"ש. ולכאורה קשה הא אמר פ"ק דגיטין הטעם דלרבנן זכות הוא לעבד שיוצא לחירות ואף דנאסר בשפחה היינו משום דניתר בבת חורין והא עדיפא ליה ע"ש. וא"כ איך אמרינן בשיחרור עדיו בחתומיו זכין לו משום דזכות הוא לו הא כל הטעם שהוא זכות הוא רק משום שניתר בבת חורין. והא לענין זה לא מהני עדיו בחתומיו זכין לו ועדיין אסור בב"ח כיון שהוא דרבנן א"כ שוב אינו זכות כלל ולא שייך כלל עדיו בחתומיו זכין לו אף לענין ממון ולמה יהי' כשר מקודם א משום עדיו בחתומיו זכין לו

אך לא קשה דבכתבו ליתן לו בניסן ולא נתן עד תשרי וכה"ג אמרינן שפיר עדיו בחתומיו זכין לו דהא ניהו דעד תשרי אינו מותר בב"ח כיון שהוא רק דרבנן מ"מ אחר דמטי לידי' משוחרר מה"ת והוי זכות דאז מותר בב"ח ואם לא יהי' עדיו בחתומיו זכין לו יהי' פסול משום מוקדם ויהי' אסור גם אח"כ ושפיר הוי זכות לזכות לו עכשיו כדי שישתחרר מה"ת כשמטי לידי' לבסוף כנ"ל ואף שמכרו מקודם מ"מ נגד קנין ממון הפקר ב"ד הפקר ואינו מועיל המכירה כיון דמטי לידי' אח"כ ושפיר מהני השיחרור אז מה"ת כנ"ל

וא"כ מיושב דהכא שמת שפיר לא מהני כלל מטעם עדיו בחתומיו זכין לו דהא אף דנימא עדיו בחתומיו זכין לו מ"מ יהי' אסור בב"ח גם אחר דמטי לידיה דגם אז אינו משוחרר מה"ת. דמה"ת דלא אמרינן עדיו בחתומיו זכין לו ממילא נפקע כוחו ע"י המיתה ולא מהני השיחרור כלל אח"כ דאין גט לאחר מיתה אף דמטי לידיה. וא"כ גם אחר דמטי לידיה לא יועיל רק מטעם עדיו בחתומיו זכין לו שהוא דרבנן ויהיה אסור בב"ח לעולם ושוב ממילא לא הוי זכות כלל ולא אמרינן כלל עדיו בחתומיו זכין לו כמו לר"מ כנ"ל. כיון שלא יועיל להתירו בב"ח כנ"ל. ואפשר לדחות דמ"מ בשעת הכתיבה לא היה יודע שימות ושפיר זכו לו אז שהיה זכות ושייך עדיו בחתומיו זכין לו. ואינו מוכרח כיון שנודע שלא הי' זכות כלל

אמנם קשה מהא דאמר בש"ס גיטין כ"ט דאמר ר' אשי אם מת שליח ראשון בטלו כולן ודחה מר בר ר' אשי מכדי כולהו מכח בעל קאתי איתנהו לבעל איתנהו לכולהו כו' ע"ש. וא"כ למה ליה הא דמכח בעל אתו הא ניהו דהוי סבר דשליח השני מכח שליח ראשון אתי מ"מ מאי בכך שמת הא אעפ"כ יהיה מועיל כיון שכבר נעשה שלוחו של הראשון מחיים הוי כמותו ויכול לעשות השליחות אף שמת אף דלא מצי עביד כמו נשתטה וכאן לא שייך שפקע האישות כיון שהבעל קיים. וכעין זה כתב ג"כ בית מאיר ע"ש

ולכאורה אפשר לומר דבמת בטל השליחות מטעם אחר למאי דאמר בש"ס כ"ד ע"א ובפ' התקבל דבעינן חזרה שליחות אצל הבעל כו' ופי' רש"י ותוס' ז"ל שליח לא מיקרי אלא המשתלח מזה לזה שראוי לחזור אצל שלוחו ולומר עשיתי שליחותך כו' ואל"ה לא מהני ע"ש. וא"כ במת ניהו בשלוחו כמותו ונעשה מחיים מ"מ הא לא חזרה שליחות דאינו ראוי לחזור אצל שולחו כנ"ל כיון שמת ושפיר בטל כנ"ל. וכן לר' אשי דשליח ב' מכח הא' אתי ג"כ היה בטל במת הא' כיון שאינו ראוי לחזור אצל הא' שהוא שולחו והוצרך לומר דמכח