חידושי הרי"ם אבן העזר חלק ג קנז

כתב הרמב"ם ז"ל שפיר סתם דהוי קדושי ודאי כנ"ל

והג"פ כתב דדוקא התם איירי בימי הסנהדרין שהם היו בקיאין לחקור מפי העדים אם לא הגיע מה שאין כן אנן אין סומכין עיין שם. ויש להחמיר גם בנתינה וכהאי גוונא אף בלא הגיע עיין שם. ונראה לדעתי דאי' דאף דתני התם כללו של דבר הוא כפיקח לכל דבריו מ"מ הוא לאו דוקא. ממשנה פ"א דמסכת תרומות חמשה לא יתרומו כו' ותני השיכור והסומא משום שאין לו דעת לבחור היפה ע"ש. וע"כ איירי בלא הגיע לשיכרותו של לוט דאם הגיע גם דיעבד אין תרומתו תרומה כמו שוטה. וע"כ דגם בלא הגיע לא סמכינן לכתחלה דיש בו דעת כפיקח כנ"ל

והטור ז"ל גורס כהרמב"ם ואם ספק אם הגיע כו' הרי זה ספק. ולכאורה מה קמ"ל בזה הא כיון דאמר דאם הגיע לא מהני ולא הגיע מהני ממילא פשיטא דבספק הוי ספק. גם למה לא כתב הרמב"ם ז"ל דין זה בקדושין. ונראה דקמ"ל למ"ש תוס' ריש כל הגט גבי לאיזה שארצה כו' דאף מאן דאית ליה ברירה מודה לענין כתיבה לשמה דלא מהני שצריך להיות מבורר לשם כריתות ודאי. וכן בתנאי קודם התורף שאינו לשם כריתות ברור. וממילא הי' אפשר כאן בספק אם הגיע דלא מהני כלל שאינו לשם כריתות ברור בשעת כתיבה דשמא הגיע ואין כאן ציוי הבעל כלל והוי הספק בלשמה ולא מהני כלל. וקמ"ל דמ"מ הוי ספק ולא דמי לתנאי קודם התורף שגם אצל הבעל אינו לשם כריתות ודאי מה שאין כן דהספק הוא אם ציוי הבעל או לא הוי כשאר ספיקות שהוא לכל העולם. ולכך לא כתב הרמב"ם זה בקדושין דפשיטא כנ"ל. ויש להסתפק אי הוי רק ספק מדרבנן דמן התורה מוקמינן לה בחזקת אשת איש או אפשר דנגד זה יש לו חזקת בן דעת שהי' מקודם מסתמא לא יצא עדיין מחזקתו. גם איתרע כיון שציוה לכתוב כנ"ל

סעיף ב הי' בריא בשעה שציוה לכותבו ואח"כ אחזו החולי אין כותבין אותו בעודו בחליו. ואם כתבוהו ונתנוהו קודם שיבריא אם הוא חולי דסמי' בידן הרי זה פסול ואם לאו אינו גט. אבל לאחר שנתרפא כותבין ונותנין אפילו מיחה בחליו שלא ליתנו

(ד) היה בריא בשעה שציוה כו'. הנה דעת הטור ושאר פוסקים דהגט בטל מן התורה אם כתבו בעודו קורדייקוס. ודעת הרמב"ם ז"ל שאינו אלא פסול מדרבנן וכתבו האחרונים ז"ל דלא כהב"י שמחלק בין סמי' בידן או לא. רק שהרמב"ם ז"ל סובר דאף שנשתטה לגמרי מ"מ כיון שבשעה שציוה הי' פיקח ונעשה שלוחו ממילא כשר מה"ת אח"כ רק מדרבנן שלא יאמרו שוטה מגרש כנ"ל

והנה לכאורה הטעם לטור ושאר פוסקים דבטל מה"ת ואף דהא השליח כשנעשה שלוחו יכול אח"כ לכתוב וליתן שלא מדעתו ואין צורך עוד לדעת המשלח ולמה לא יוכל לכתוב כשנשתטה. וצ"ל ע"כ משום דכמו דקי"ל כל מלתא דלא מצי עביד לא מצי משוי שליח וסוברים דגם בשעה שעושה השליח שליחות צריך להיות המשלח מצי עביד בעצמו ואל"ה לא מהני כמו בשעה שעושהו שליח כנ"ל. וכ"כ הפ"י ושאר אחרונים. והרמב"ם ז"ל סבר דלא בעינן שיהיה מצי עביד רק בשעה שעושהו שליח וכיון שנעשה שלוחו לא בעינן אח"כ שיהי' מצי עביד כנ"ל:

ולהנ"ל ע"כ להרמב"ם ז"ל הא דמבואר במשנה האומר תן גט זה לאשתי ומת לא יתנו לאחר מיתה משום דאין גט לאחר מיתה ואף דהא כבר נעשה שלוחו מחיים והוי כמותו ויכול ליתן אף שפסק א המשלח. וצ"ל כמ"ש רש"י ז"ל פ"ק דגיטין י"ג דכיון דמית פקע רשותו מיני' ע"ש וכן בגט כיון שמת ונפקע האישות ממנו לא מהני הגירושין וכמו במוכר בעצמו על אחר ל' יום וקודם לכן מכרו לאחר דאין חל קנין של זה לאחר ל' כיון שכבר אינו שלו. וכמבואר פרק האומר בקדושין ע"ש וכן בהנ"ל כיון שפקע מקודם אין הגירושין מועילים כלום אח"כ. שוב ראיתי בס' ב"מ דחה טעם זה משום דהא מה שהגט יועיל הוא שלא תהיה זקוקה ליבום ולענין הזיקה עדיין הוא מחמת אישות הראשון ושפיר מהני הגט גם לאחר מיתה להפקיע הזיקה אי לאו משום דלא מצי עביד ע"ש. ואין דבריו נראין לע"ד לא מבעיא למ"ד פ"ק דיבמות מיתה מפלת כו' ודאי לא שייך הנ"ל. אלא אפי' למ"ד נשואין מפילין כו' היינו שצריכה להיות בשעת נשואין זקוקה ליבום אם ימות. אבל ודאי כשמת אינו אשתו עוד דקונה עצמה במיתת הבעל רק שאמרה תורה שהיא זקוקה ליבום ולא תהי' כו' שאסורה לעולם כשהיתה אשת המת. רק היכא שגירשה מקודם אינה זקוקה דהא בשעת מיתה לא היה אשתו שתהיה זקוקה. אבל היכא שלא גירשה מחיים ונפלה ליבום ע"י מיתתו ונאסרה לעולם, איך יהי' מועיל אח"כ הגט ניהו שהגט ג"כ מפקיע האישות מ"מ הא גם בלא הגט נפקע ע"י המיתה ואעפ"כ אמרה תורה כיון שהיתה אשת המת בשעת מיתה אסורה ולמה יפקע הגט איסור זה יותר מהמיתה. הא מ"מ בשעת מיתה היתה אשתו ונאסרה לעלמא ושייך לא תהיה כו'

ועוד דאמר בש"ס פ"ק דקדושין ותהא יבמה יוצאת בגט מק"ו כו' ומסיק דממעטין נעל אין מידי אחרינא לא כו' ע"ש וכיון דילפינן שאיסור זה אינו נפקע בגט רק בחליצה ממילא גם הגט של הראשון אינו יכול להפקיע כיון שאין כאן רק האיסור זיקה וזה מיעטה התורה שאין גט מפקיע. ורק כשגירשה מקודם לכן ממילא אינה זקוקה כו'. משא"כ בהנ"ל שכבר זקוקה. ואין להקשות א"כ למה ליה טעמא דאין גט לאחר מיתה הא אף אם היה הגט חל לאחר מיתה מ"מ לא היה מועיל לפוטרה מיבום כיון שנאסרה כנ"ל. דז"א דהיינו הך טעמא דאין גט לאחר מיתה משום שכבר נפקע וזקוקה. וגם לכהונה אינו פוסל כיון שהיא כבר הותרה קודם חלות הגט גם לכהן

והנה בהדיא אמר בש"ס גיטין פ"ג ע"ב דפריך אמאי דקאמר היכן מצינו דזה אוסר וזה מתיר. והא יבמה דבעל אוסר ויבם מתיר ומשני התם יבם הוא דקאסר לה דאי מבעל הא שרייא וקיימא כו' ע"ש ומבואר דאין האיסור כלל רק מחמת היבם. וממילא לא מהני גט הבעל להפקיע איסורו

ונראה דדומה ממש להא דאמר בש"ס ב"ב קל"ז ע"א גבי נכסי לך ואחריך לפלוני דמודים שאם נתן הראשון במתנת שכיב מרע דלא מהני דאי מתנת ש"מ חל אלא לאחר מיתה וכבר קדמו אחריך ע"ש. וכן גבי יבם אמרה תורה שאחר הראשון נקנית להיבם וכמו אחריך הנ"ל וממילא כיון שגיטו לא יחול אלא אחר מיתה כבר קדמו היבם ולא מהני הגט כנ"ל. או י"ל דבעינן שיהי' הקלף של הבעל לעיל סי' ק"ב וכיון דמת אין הקלף שלו ולא מיקרי ונתן כנ"ל: