חידושי הרי"ם אבן העזר חלק ג קנו

של לוט כו'. כתב הב"ש נראה לכאורה דמותר לכתוב הגט בעודו שיכור דכיון דאמר בש"ס בקורדייקוס דלכך לא מדמי לה ר"י לישן משום דמחוסר מעשה ושיכור שאינו מחוסר מעשה דמי לישן כו' ע"ש. ונראה שאינו ברור אצלו דין הנ"ל. ובפר"ח כתב בפשיטות דמותר עיין שם משום דממילא יפוג יינו כו'. ולעניית דעתי נראה דלא דמי לישן דבזה בשעה שכותב בידו להקיצו ויהי' ראוי דזה לא מיקרי מחוסר מעשה גם לר"י ולכך נקרא מצי עביד. אבל בשיכור שהגיע לשכרותו של לוט כו' דעכשיו אי אפשר שיהי' ראוי לגרש ואף דאחר שעה יהי' ראוי ממילא מאי בכך מ"מ עתה אינו ראוי בודאי והא בעתים חלים ועתים שוטה אף שעה אחת וציוה בהיותו חלום מ"מ הדבר פשוט דאין כותבין כשהגיע השעה שנעשה שוטה דהרי הוא כשוטה לכל דבריו ואף דהא ג"כ יהי' ממילא ראוי אחר שעה מ"מ ודאי לא דמי לישן כיון שעכשיו אינו ראוי ולא מצי למעבד בשום פנים. וכן בנשתכר עד שהגיע דהוי ממש כשוטה בשעה זו ואח"כ ישתפה כנ"ל. ואין להביא ראיה מש"ס בכורות מ"ט דיכול לפדות בנו תוך ל' על אחר ל' כו' ואף דקי"ל בלאחר שאתגייר דהוי דבר שלא בא לעולם ובש"ס פרק אע"פ [דף נ"ט] בכתובות דאמרינן כל מה. דלא מצי עביד עיין שם. [וצ"ל משום דמחוסר זמן לא חשיב שלא בא לעולם כיון שיהי' ראוי אחר כך ממילא וכמו שכתב] במשנה למלך פרק ד' מה"א ה"ז. וגם כאן נימא דמיקרי מצי עביד בעצמו כיון דממילא יהי' ראוי כנ"ל ומהני השליחות כנ"ל דזה אינו דהא במידי דבידו מבואר להדיא בש"ס דלא מיקרי דבר שלא בא לעולם דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה ואע"פ כן לענין שליחות מבואר כאן דנקרא לא מצי עביד ולא מהני השליחות בקורדייקוס אף דסמי' בידן. ובתוס' נזיר י"ג כתבו להדיא דלא מהני אף שבידו שיהי' נקרא מצי עביד ע"ש

אמנם נראה ראיה מש"ס זבחים י"ב וסנהדרין מ"ז דאמר ר"י אכל חלב והפריש קרבן ונשתטה וחזר ונשתפה הואיל ואידחו אידחו עיין שם. ולא אישתמיט שום פוסק לומר דבהפריש קרבן ונשתכר אח"כ קודם שהקריבו עד שהגיע לשכרותו של לוט שלא יוכל להקריבו עוד דיהי' כנשתטה בינתיים. וע"כ דזה לא מיקרי דחוי כלל ויכולין להקריב עליו אף בעודו שיכור. ועוד דתוס' סנהדרין שם הוכיחו דאף שהוא ישן יכולין להקריב עליו מהא דשולח חטאתו ממדינת הים מקריבין אותו בחזקת שהוא קיים ולא חיישינן שמא ישן הוא עיין שם. וא"כ עדיין קשה ניחוש שמא שיכור הוא ומוכח דמקריבין וממילא מוכח בגט ג"כ דאל"כ בשולח גט ממדינת הים למה נותנין אותו ניחוש שמא נשתכר. או באמר כתבו ותנו והלך למדינת הים איך כותבין. וע"כ כב"ש ופר"ח כנ"ל

אך יש לדחות דשכרות כשל לוט הוי מילתא דלא שכיחא ולא חיישינן כמו דלא חיישינן שמא נשתטה ורשאין ליתן אבל אם ידעינן דנשתכר אין נותנין באמת כנ"ל. אך א"כ יהי' הוא אסור להשתכר שמא יתנו אז ומשמע דאין זה מזיק כנ"ל. ולכאורה מוכח מריש השולח דאמר האי דאשקליה לגיטא ואמר לסהדי אותיבו קירי באודנייכו כדי שלא יוכל לבטל בפניהם עיין שם. ומה מועיל והא יוכל להשתכר בשעה שיכתבו או יתנו שלא בפניהם ויהי' בטל. אך י"ל כיון דסבר כרשב"ג דבטלו אינו מבוטל משום תקנת ממזרות או עגונות א"כ ממילא אם בהנ"ל בטל הגט ג"כ לא מועיל כשישתכר שלא בפניהם כיון שע"י זה בטל הגט ושייך ממזרות ועגונות וכמו ביטול בפיו שאינו מועיל כנ"ל

(ג) ואם לא הגיע הרי זה ספק. והיינו אפילו ודאי לא הגיע וכגירסת הרמב"ם שלפנינו וכמ"ש הב"י להחמיר עיין שם. ותמוה מאד כמו שכתב הנ"פ ופר"ח דהא עירובין ס"ד תניא בהדיא שיכור כו' עבר עבירה שיש בה מיתה ממיתין אותו מלקות מלקין אותו ואמר עלה ל"ש אלא שלא הגיע כו' ואם הי' ספק בלא הגיע ודאי דאין ממיתין אותו מספק. ולמה נחמיר יותר גבי גט מלענין מיתה. ועוד דבקדושין כתב הרמב"ם ז"ל סתם דשיכור שלא הגיע כו' קדושיו קדושין ע"ש

ונראה לעניית דעתי בפשיטות דהנה הג"פ כתב דהגיע לשכרותו של לוט הוא שעושה ואינו יודע מה עושה כמ"ש הרמב"ם ז"ל. ולא הגיע כו' כתב דהיינו עכ"פ שעושה מעשים שלא הי' עושה אותם אם לא הי' שיכור רק שיודע מה עושה עיין שם. ואי לאו הכי נקרא רק שתוי כו'. והנה לכאורה קשה בלא הגיע למה חייב מיתה ומקחו מקח הא כיון שעושה מעשים שלא הי' עושה בלא שיכרותו אם כן שמא גם עבירה זו לא הי' עובר בלא שכרות וכן מקח זה לא הי' קונה כלל רק ע"י השכרות ולמה יתחייב ויועיל המקח כנ"ל. אך לא קשה מידי דהא חזינן דגם אדם שיש לו תמיד דעת כזה שהוא בעת שכרותו ג"כ חייב מיתה על עבירה שעבר ומקחו מקח כמבואר בפוסקים באדם שדעתו חלושה כיון שאינו שוטה הוי כפיקח לכל דבריו וא"כ חזינן שחייבה תורה מיתה על מי שעובר בדיעה כזו וממילא אם השיכור לא הי' עובר מ"מ מה בכך עכ"פ על עכשיו שעובר בדיעה כזו ג"כ חייב מיתה. וכן לענין מקח אף שבלאו הכי לא הי' קונה אינו מזיק דמ"מ עכשיו גם בדעה זו מהני הקנין כיון שיודע מה עושה וחשיב דעת כנ"ל

והנה בגט דבעינן כתיבה לשם כריתות היינו שתתגרש בגט זה ולכך לא מהני כשכותב הסופר לשמה בלא ציוי הבעל כיון שאין ביד הסופר לגרשה אין כוונתו מועלת כלל רק כשהבעל מצוה הוי לשם כריתות דכיון שבידו לגרשה ומצוה לכתוב לגירושין שפיר עומדת בשעת כתיבה להתגרש בגט זה. ואף שיכול הבעל לחזור בו ויכול להיות שלא יגרשנה מ"מ אינו עומד לזה ועכשיו עכ"פ עומדת דמסתמא לא יחזור בו כנ"ל. וא"כ בשיכור שעושה מעשים שלא הי' עושה בלא השיכרות ממילא י"ל שפיר דלא מהני דאף שמצוה לכתוב מ"מ אינה עומדת כלל להתגרש בגט זה כיון שהוא רק ע"י השכרות ובלאו הכי לא הי' מצוה כלל לכתוב א"כ אחר כך לא יגרשנה כלל ואין ראי' כלל מציוי עכשיו שיהי' כך ויגרשנה וניהו דאדם שיש לו דיעה כזו מהני ציויו היינו משום שגם אחר כך יהי' בדעה זו וממילא הוי לשם כריתות דעומד כנ"ל. מה שאין כן בשיכור ולא דמי כלל לשאר דברים שהם גמר מעשה כמו מקח וממכר וכהאי גוונא דאף שהוא שיכור נגמר הדבר כיון שיש לו דעת. מה שאין כן בכתיבת הגט שצריך שיהי' לשם כריתות שיתן אח"כ ותתגרש ממילא אינו מועיל כמ"ש כיון שעושה מה שלא הי' עושה בלא השיכרות כנ"ל. והא אפילו בתנאי קודם התורף פוסק הרמב"ם ז"ל דבטל משום שאינו עומד לכריתות ברור ע"ש וכן בהנ"ל. ופסק שפיר שהוא ספק אף בודאי לא הגיע. ומיושב דנקיט הרמב"ם ז"ל הדין רק במצוה לכתוב כשהוא שיכור. ולא בנתינה דנימא ג"כ שהוא ספק כשנותנו שיכור. ולמ"ש אתי שפיר דבנתינה שהוא גמר הדבר שפיר מהני דמאי בכך שלא הי' מגרש בלא השיכרות. מ"מ עתה שמגרש בדיעה זו מהני ג"כ. רק גבי ציוי לכתוב כנ"ל. וכן גבי קדושין